‏הצגת רשומות עם תוויות פנטסיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פנטסיה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 29 ביולי 2017

אמבר / רוג'ר זילאזני





כריכות חמשת החלקים הראשונים במהדורה העברית של סדרת הספרים אמבר

אני חושבת שהפעם הראשונה בה סיימתי ספר עב כרס במיוחד (החטא ועונשו) הייתה בשבת אחת במהלך שנת הלימודים האחרונה שלי בבית הספר התיכון. מאז עברו הרבה מים בנהר והתרגלתי לקרוא ספרים עבי כרס בסופי שבוע ובחגים, כאלו שיצרו לי מפלט ממזג האוויר או מן השגרה השוחקת והפכו את ימי הפנאי שלי לחוויה קסומה.

בספר הנוכחי יש כ 900 עמ' ולמרות שבעבר יכולתי בקלות לסיים אותו בסופשבוע אחד, הקריאה בו נמתחה על פני שבוע שלם. אני זוקפת זאת, לפחות באופן חלקי, לעובדה כי מדובר בהדפסה מחודשת של סדרת ספרים בת עשרה חלקים אשר חמשת החלקים הראשונים שלה שפורסמה במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת. ויצאו לאור בעברית במהלך השנים 1980-1981. מוצאים בהדפסה מחודשת בכרך אחד.

אני משערת כי התרגום היה עדכני לפני כמעט ארבעה עשורים אך כעת הצריך ממני קריאה חוזרת ונשנית של משפטים מסוימים ואף הוביל להרהור בנוגע לאופן בו היו המילים מנוסחות לו היה הספר מתורגם לקראת צאת המהדורה החדשה שלו או לפחות עובר עריכה של התרגום.

אך פתחתי בהסתייגות הכרחית זו בעיני, משום שמעבר למכשולים הזעירים הללו במהלך הקריאה, חוויית הקריאה באפוס הפנטזיה שכתב רוג'ר זילאזני, גדולה יותר מהטפלות לקטנות. הסדרה הנוכחית מוכיחה פעם נוספת את כוחה של הספרות, וספרות פנטזיה טובה בפרט, להעניק לקרואים תמורה שהיא מעבר לחוויית קריאה גרידא ויש לה ערך מוסף שמהותו מתחוורת ככל שחולף הזמן.


קלפי 'הארקנה הגדולה' בחפיסת הטארוט
(התמונה לקוחה מן הערך טארוט בויקיפדיה)

במרכזה של סדרת ספרי 'אמבר' אשר כתב הסופר רוג'ר זילאזני ניצבת דמותו של קורווין, נסיך ממלכה בשם אמבר. אנו פוגשים אותו כשהוא מתעורר מסומם בבית חולים בלי שיש לו מושג מיהו ומה מעשיו במקום. תושייתו מאפשרת לו לגלות כי האדם שאשפז אותו מתגורר בניו-יורק וכשהוא מגיע לביתו מתחוור לו כי מדובר במי שהיא אחותו אך הוא, כמותה, אינו יליד כדור הארץ ונמצא שם עד שתקבע זהותו של יורש העצר בממלכת אמבר. קורווין אשר איינו זוכר דבר מעברו על פני כדור הארץ או בממלכת אמבר מרגיש שעליו לשמור את אבדן זיכרונו לעצמו ושומר על עמימות כשהוא מתקשר עם אחותו ששמה, נאמר לו, פלורה. במהלך השהות במקום חוזרים אליו זיכרונות אודות אחיו ואחיותיו בעזרת קלפי טארוט ייחודיים שהוא מגלה, בהם דמויות הארקנה הגדולה הוחלפו בדמויות בני משפחתו. עם הזמן יגלה קורווין את הכוחות הרבים הטמונים בקלפי הטארוט המשפחתיים אשר מעבר לחיזוי העתיד מאפשרים תקשורת ייחודית בין בני המשפחה בכל מצב.

שיחת טלפון לה הוא עונה במקרה מביאה לבית אח נוסף, ראנדום' המציע לקורווין להצטרף אליו למסע לאמבר. במהלכו לומד קורווין פרטים נוספים על העולם ממנו הגיע ועל חייו שלו. הוא מגלה כי אורך החיים של בני המלוכה באמבר עולה עשרות מונים על זה של בני האדם במקום בו חי, כדור הארץ, ושמערכות היחסים בין האחים במשפחה מעולם לא היו תקינות ומאבק הירושה החריף אותן עוד יותר ופילג את המשפחה למחנות שונים הנאבקים אלו באלו כדי לקבוע את זהות יורש העצר.

עובדה נוספת המתחוורת לקורווין שזיכרונו שב אליו בהדרגה, היא כי אמבר היא לב ליבו של הקום וכל המקומות האחרים בהם מבקרים הוא ואחיו הם השתקפויות שלה - עולמות צל, אשר לאחים יש מידה מסוימת של שליטה באופן בו הם מעוצבים. המסע שלו להחזרת הזיכרון הוא גם מסע לכיבוש כס המלכות של אמבר אשר מאז היעלמו של אביהם, אוברון, נותר נטוש, רק שלקורווין אין שום אפשרות לדעת במי מאחיו ואחיותיו יוכל לשים את מבטחו ולכן הוא נאלץ להיזהר כפליים בכל מגע שלו עמם, מה שמתקבל אצלם בטבעיות על שום טבעו של קורווין שמאז ומעולם לא נהג לסמוך על איש.





נדמה לי שקריאה רציפה בהוצאה הנוכחית של הספר אמבר המכילה את חמשת החלקים הראשונים של הסדרה בכרך אחד, אינה אפשרית. מעט משום העובדה שמדובר בתרגום ישן ובספר עב כרס במיוחד והרבה, משום שמדובר ביצירה ספרותית המכילה מעבר לסיפור עלילה פנטסטי גם עולם מורכב המכיל בתוכו יסודות פילוסופיים ומתמטיים רבים החוברים יחד ליצירת יקום בעל חוקים משלו.

בעשורים שחלפו מאז פורסמה היצירה הספרותית הענפה של זילאזני נכתב רבות על היות מקור השראה ליוצרים רבים מתחום המדע הבדיוני והפנטזיה ולא מעט המצאות פותחו בהשראת הסדרה. אותו באופן אישי הפליאה הידיעה שהייתה לאיש אודות תורת המיתרים אשר במהלך שנות ה-70, בהם פורסמו לראשונה החלקים הראשונים בסדרה, הייתה נחלתם של בודדים שעסקו בחקר פיזיקה מתקדמת ונתפסה בעיני רבים שלא היו בקיאים בתיאוריה שלה כהכלאה בין דמיון מפותח ועקרונות פיזיקליים.


גיבורי העונות הראשונות של הסדרה גולשים בזמן
(התמונה לקוחה מעמוד הסדרה באתר IMDB)

העולם בו מתקיימת ממלכת אמבר הנו עולם רב ממדי בו שוהים אלו לצד אלו יקומים מקבילים אשר רק בני משפחת המלוכה של אמבר נושאים בתוכם את האפשרות לעבור ביניהם ואף להשפיע על אופיים ולייצר עולמות נוספים. ייתכן שמי שנתקלים ביקומים המקבילים בסדרת הספרים בעת הנוכחית יתייחסו לכך באופן שווה נפש משום שגדלו על סדרת הטלוויזיה גולשים בזמן (Sliders) אשר שודרה בטלוויזיה האמריקאית בין השנים 1995-2000 ועסקה באפשרות קיומם של יקומים מקבילים וההשלכה שיש למעבר ביניהם על קיומם ועל קיום הדמויות המקפצות ביניהם.

לא רק עבור הסדרה גולשים בזמן היוותה סדרת הספרים אמבר השראה, נדמה שלא מעט חובבי מד"ב ופנטזיה יזהו נושאים ומוטיבים עלילתיים שהפכו להיות שגרתיים בעלמות הללו בעשורים האחרונים אך קשה למצוא להם זכר בעידן שלפני הסדרה וכתיבתו של זילאזני. אך סוד הקסם השומר על סדרת הספרים הזו רלוונטים גם היום היא האופן בו משלב מחברה יסודות מעולמות שונים לכדי יצירה ספרותית מרתקת.

זיגמונד פרויד, 1920

מעבר להיבטים פיזיקליים בהם נוגעת עלילה הספר הנוכחי, נדונים בה בהרחבה לא שכיחה בספרות שאינה עיונית, תיאוריות פילוסופיות ופסיכולוגיות שונות אודות טבע האדם והקיום האנושי. גיבורו של זילאזני, קורווין, נפגש במהלך חייו על פני כדור הארץ עם אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, אשר מוזכר בספר כאשר קורווין דן אודות מניעיהם של דמויות שונות בספר ואף אלו שלו. קורווין אף עושה שימוש בפילוסופיה האנושית כפי שלמד להכירה על פני כדור הארץ כשהוא מגבש לעצמו את האופן בו ינהל את חזרתו לכס השלטון באמבר מתוך בחינת העולם סביב לו, עולמות הצל של אמבר ואמבר עצמה, על בסיס תאוריית הסולפסיזם הגורסת כי הדבר היחיד שניתן לדעת בביטחון כי קיים הוא האני עצמו של האדם.

זילאזני מצליח לטוות באופן מרשים לתוך העלילה הספרותית שלו עיסוק בתחומי דעת רבים באופן מעמיק. ניכר בזילאזני שיש לו עניין והבנה בנושאים רבים ולאחר הפנמתם יצר ביניהם אינטגרציה אשר יצק לעלילה הספרותית שלו שניכר שמשקפת במידה ניכרת את האופן בו חווה את העולם במהלך חייו ואת הרצון שלו לנהל דיאלוגים עם דמויות אשר השפיעו על המדע וההגות האנושית.

בעיני, עיקר המשיכה של הספר הנוכחי נעוצה בעובדה כי הגיבור שלה, אולי בשל אבדן הזיכרון ממנו הוא סובל בפתיחת הספר, אנושי ולא מושלם. קורווין האמנזי לומד את עצמו ואת העולם הסובב אותו ונאלץ לבחון באופן בלתי פוסק את כל המתרחש סביבו ובעולמו הפנימי על מנת לקבל החלטה כלשהי. אף על פי שגיבור סדרת הספרים של זילאזני הוא בעל יכולות אלוהיות הכוללות אפשרות של בריאת עולמות, הוא מודע כדרכם של בני אדם למגבלות הכוח וכוחו שלו בפרט ולעובדה כי אין ומעולם לא הייתה לו שליטה מלאה על השלכות מעשיו.

לקורווין, כרוב בני האדם, יש קשר בלי יינתק עם בני משפחתו שאחראים לעיצוב אישיותו ואופן החשיבה שלו, ועלילת הספר משקפת את התהליך שהוא עובר, כרוב בני האדם, בו הוא לומד עם הזמן שקיומם בלתי נפרד גם כשאינם שומרים על קשר או חולקים תפיסת עולם משותפת.



רוג'ר זילאזני, פריס, 1988 (התמונה לקוחה מערך הויקיפדיה שלו בשפה האנגלית)

רוג'ר זילאזני נולד בשנת 1937 באוהיו שבארצות הברית וגדל כבן יחיד למהגר פולני ולילידת ארצות הברית ממוצא אירי. אף כי החל את קריירת הכתיבה שלו כבר בתיכון, עד ליציאת הסדרה אמבר לאור בשנת 1970, עבד בביטוח הלאומי ולא התפרנס מכתיבה. במהלך השנים רכש השכלה חלקית בפסיכולוגיה וסיים לימודי תואר ראשון ושני בספרות אנגלית. זילאזני נפטר בשנת 1995, בגיל 58, מסרטן.


קשה למצוא דרך להמליץ על קלסיקה ספרותית בז'אנר הפנטזיה כאשר סביר להניח שחובבי הז'אנר התוודעו אליה בשלב כלשהו, ובכל זאת, אמבר של זילאזני היא דוגמה מופתית ליצירה ספרותית בז'אנר המציגה את עיקר כוחו: היכולת להמחיש באופן בלתי אמצעי את האופן בו באה לידי ביטוי תאוריה בעולם המעשה. המלצה קריאה חמה לכל אוהבי הז'אנר והצעה להיכרות עם התחום לחובבי פילוסופיה ותיאוריות פיזיקליות מתקדמות.

להתרשמות אישית ניתן לקרוא את שני הפרקים הראשונים בתחתית הפוסט.


אמבר      מאת: רוג'ר זילאזני      מאנגלית: דורית לנדס      הוצאת עם עובד      1991 (הדפסה מחודשת 2017)      877 עמ'


1

הסוף החל,  לאחר מה שנראָה לי כנצח.
 ניסיתי לפתל את בהונותי והצלחתי.  הייתי שרוע במיטה,  בבית-חולים,  ורגלי היו נתונות בגבס,  אך הן היו עדיין רגלי.
 עצמתי ופקחתי את עיני שלוש פעמים.
 החדר התייצב.
 היכן לעזאזל נמצאתי?
 אז הסתלקו הערפילים לאִטם,  ושב,  אלי חלק ממה שקרוי זיכרון. נזכרתי בלילות ואחיות וזריקות. בכל פעם שהחלה התבהרות,  היה מישהו בא ונועֵץ בי משהו. כך זה היה. כן. כעת,  למרות זאת, הרגשתי כמעט בסדר,  הם יצטרכו להפסיק.
 האם יצטרכו להפסיק?
 מחשבה החרידה אותי: יִתכן שלא.
 ספקנות טבעית מסוימת לגבי טוהר כל המניעים האנושיים הופיעה, והעיקה על חָזי. פתאום ידעתי כי סוּמַמתי יתר-על-המידה.  ידעתי שלא הייתה לכך סיבה מוצדקת לפי הרגשתי התקינה עתה, ומכאן הסקתי שגם עכשיו לא יפסיקו - אם מישהו שילם להם כדי שימשיכו לעשות זאת.  שחק אִתם בקור רוח והמשך להיראות מסומם, אמר
קול שהיה הגרוע אך החכם שבי.  וכך עשיתי.
 אחות דחקה את ראשה בדלת כעשר דקות לאחר-מכן, ואני כמובן נחרתי בשלוָה.  היא הלכה.
 בינתיים שחזרתי קצת ממה שקרה.
 זכרתי במעוּמעם כי אירעה לי תאונה כלשהי.  מה שקרה אחר-כך היה מטושטש עדיין, ולגבי מה שקרה לפני-כן לא היה לי שום מושג.  זכרתי שקודם הייתי בבית-חולים,  ואחר-כך הועברתי למקום הזה,  אך לא ידעתי מדוע.
 רגלי היו בסדר.  חזקות דיין להחזיקני, אם כי לא ידעתי כמה זמן חלף מאז שנשברו - ידעתי שנשברו.
 התיישבתי.  זה דרש מאמץ גדול מכיון ששרירי היו עייפים מאוד. בחוץ היה חושך וקומץ כוכבים ניצבו ערוּמים מעבר לחלון.  החזרתי להם קריצה, והעברתי את רגלי על פני קצה המיטה. הייתי מסוחרר, אך כעבור זמן-מה פחתה הסחרחורת ואני התרוממתי, אחזתי במוט למראשות המיטה וצעדתי צעד ראשון.
 בסדר.  רגלי החזיקוני.
 מכאן,  שמבחינה תאורטית הייתי במצב תקין לצאת החוצה.
 חזרתי למיטה,  התמתחתי וחשבתי.  הזעתי ורעדתי.  מראות של שזיפים מסוּכרים וכו'. במדינת דנמרק הייתה צחנת רקב...
 זו הייתה תאונת מכונית,  נזכרתי.  חתיכת תאונה...
 הדלת נפתחה, ואור חדר בעדה; דרך הסדקים שמתחת לעפעפי ראיתי אחות וּמַזרק בידה.
 היא התקרבה למיטתי. טיפוס היפי, שער כהה וזרועות גדולות.
 כשניגשה למיטה, התיישבתי.
 "ערב טוב" - אמרתי.
 "מה - ערב טוב" - השיבה.
 "מתי אני יוצא מכאן?",  שאלתי.
 "צריך לשאול את הדוקטור."
 "שאלי אותו" – אמרתי.
 "אפשר בבקשה את שרווּלך."
 "לא,  תודה."
 "אני צריכה לתת לך זריקה."
 "לא,  את לא צריכה,  ,אינני זקוק לה."
 "דומני שהדוקטור קובע זאת."
 "אז שלחי אותו לכאן, ונשמע זאת מפיו. אבל בינתיים לא אסכים לכך."
 "עלי למלא את ההוראות."
 "כך אמר גם אייכמן,  ותראי מה קרה לו" - הנדתי ראשי באִטיות.
 "בסדר" - היא אמרה.  "אני צריכה לדווח על כך..."
 "אנא עשי זאת" - אמרתי - "וכשאת מדווחת מסרי לו שהחלטתי לצאת מכאן בבוקר."
 "זה בלתי אפשרי,  אינך יכול אפילו ללכת - והיו לך פגיעות פנימיות..."
 "נראה",  פסקתי - "לילה טוב."
 היא יצאה ברשרוש מבלי לענות.
 שכבתי והירהרתי. נראה שנמצאתי באיזשהו מקום פרטי,  זאת אומרת שמישהו כיסה את ההוצאות. את מי הכרתי? - אך לעיני לא הופיעו שום דמויות של קרובים או ידידים. מה נותר? - אויבים?
 חשבתי לרגע.
 מאומה.
 אין איש שיעשה לי טובה שכזאת.
 החלקתי במכוניתי מעבר לצוק ולתוך אגם, נזכרתי לפתע.  זה היה כל שזכרתי.
 הייתי...
 התאמצתי ושוב התחלתי להזיע.
 לא ידעתי מי אני.
 כדי להעסיק את עצמי התיישבתי והסרתי מעלי את כל התחבושות. מתחתיהן נראיתי בסדר, ונראָה לי שזה הדבר שיש לעשות.  שברתי את הגבס שעל רגלי הימנית בעזרת תמוכת מתכת שהוצאתי ממראשות המיטה.  הייתה לי תחושה פתאומית שאני חייב לצאת במהירות, שאני צריך לעשות משהו.
 ניסיתי את רגלי הימנית.  היא היתה בסדר.
 שיברתי את הגבס מעל רגלי השמאלית, קמתי וניגשתי לארון.
 לא היו בו בגדים.
 אז שמעתי צעדים. חזרתי למיטה וכיסיתי את הגבס השבור והתחבושות שהסרתי מעלי.
 הדלת שבה ונפערה פנימה.
 אור הציף את סביבותיי,  וברנש בעל-בשר במלבוש לבן עמד ליד הקיר וידו על המַפסק.
 "אני שומע שאתה עושה לאחות חיים קשים" - אמר ; לא המשכתי להעמיד פני ישן.
 "איני יודע" – אמרתי - "במה?"
 הקמט במצחו לימד שהתשובה הטרידה אותו למשך שיניה או שתיים,  אך הוא השיב - "הגיע הזמן לתת לך זריקה."
 "האם אתה רופא?" - שאלתי.
 "לא,  אבל הוסמכתי לתת לך זריקה."
 "ואני מסרב לקבלה,  וזוהי זכותי החוקית.  מה זה עניינך?"
 "אתה תקבל את הזריקה שלך" - אמר,  פסע וסבב לצדה השמאלי של המיטה.  בידו האחת היה מזרק,  שלא נראה קודם-לכן.
 זו הייתה מהלומה מרושעת מאוד,  כעשרה סנטימטרים לערך מתחת לחגורה,  והוא נפל על ברכיו.
 "--!" - פלט,  לאחר זמן.
 "אם תשוב ותתקרב למרחק יריקה" - אמרתי - "תראה מה יקרה לך."
 "יש לנו שיטות לטפל בפציינטים כמוך" - השתנק.
 כך ידעתי שהגיע הזמן לפעול.
 "איפה הבגדים שלי?" - שאלתי.
 "--!" - חזר על עצמו.
 "אם כך,  נראה לי שאצטרך לקחת את בגדיך.  העבר לי אותם."
 הפעם השלישית כבר הייתה משעממת, השלכתי את כלי המיטה על ראשו וחבטתי בו בתמוכת המתכת.
  הייתי אומר שבתוך שתי דקות עטיתי כולי לבן.  צבעם של מובי דיק וגלידת וניל.  גועל-נפש.
 דחפתי אותו לתוך הארון והסתכלתי מבעד לחלון המסורג.  ראיתי את הלבנה הזקנה ובזרועותיה הלבנה הצעירה מרחפות מעל לשורת צפצפות.  הדשא היה כסוף ומבהיק.  הלילה התמקח בחולשה עם השמש.  לא היה דבר שיכול ללמדני היכן נמצאתי.  ככל הנראה הייתי בקומה השלישית של הבניין,  ומאלומת אור שהושלכה לשמאלי מלמטה ניתן לאתר חלון בקומה הראשונה; מאחוריו כנראה היה מישהו ער.
 יצאתי מהחדר ובחנתי את המסדרון.  לשמאלי היו ארבע דלתות נוספות,  שתיים בכל צד,  והמסדרון הסתיים בקיר ובו חלון מסורג. הערכתי שמאחורי הדלתות היו חדרים דומים לשלי.  קרבתי לחלון והשקפתי החוצה.  ראיתי עוד דשא, עוד עצים, עוד לילה ושום דבר חדש.  סבבתי ופניתי לכיוון השני.
 דלתות,  דלתות,  דלתות,  ומתחתיהן לא בקע כל אור. הקול האחד שנשמע היו צעדי בנעלים השאולות, הגדולות ממידתי.
 שעונו של הברנש הצוחק הורה על ארבע ארבעים וחמש.  תמוכת הברזל הייתה בתוך החגורה,  מתחת לז'קט הלבן של האח,  ובלכתי שיפשפה את עצם המתניִם. מדי עשרה מטרים הייתה קבועה בתקרה נורה שהשליכה כארבעים ואַט של אור.
 הגעתי למדרגות שהוליכו מימין למטה. ירדתי בהן. המדרגות היו דמומות ומכוסות בשטיח.
 הקומה השנייה נראתה כמו הקומה שלי: שורות של חדרים; המשכתי בדרכי.
 כשהגעתי לקומה הראשונה פניתי ימינה וחיפשתי דלת שמתחתיה נבע אור.
 מצאתי אותה בסמוך, לסוף המסדרון. לא טרחתי לנקוש.
 הטיפוס שישב שם בחלוק-בית צבעוני מחריד,  ליד שולחן גדול ומבהיק,  בדק איזשהו יומן.  זה לא היה חדר-חולים.  הוא הרים אלי עיניים יוקדות ורחבות, ושפתיו נפתחו לקראת זעקה שלא השמיעו - אולי בגלל הבעתי הנחושה. הוא קם על רגליו במהירות.
 סגרתי את הדלת מאחורי, התקרבתי ואמרתי "בוקר טוב.  יש לך בעיות."
 נראה שאנשים תמיד מגלים סקרנות לגבי בעיות.  מכיון שכעבור שלוש השניות שנדרשו לי כדי לחצות את החדר, מילותיו היו: "למה אתה מתכוון?"
 "אני מתכוון" - אמרתי - "שבקרוב תסבול מתביעה משפטית על שהחזקתם אותי כאן בבידוד, ועוד תביעה על טיפול רפואי לא נאות, על שימוש חסר אבחנה בסמי הרדמה.  אני כבר סובל מסימפטומים של גמילה ועלול לעשות משהו אַלים..."
 הוא הזדקף.
 "הסתלק מפה" - אמר.
 ראיתי על שולחנו חפיסת סיגריות. נטלתי סיגריה ואמרתי: "שב וסתום את פיך.  יש דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם."
 הוא התיישב אבל לא סתם את הפה.
 "אתה מפר כמה תקנות" - אמר.
 "נניח לבית-המשפט להחליט מי האשם" - השבתי - "אני רוצה את בגדי וחפצי האישיים,  אני יוצא מכאן."
 "אינך נמצא במצב -"
 "איש לא שאל אותך. פעל בזריזות, וָלא - תיתבע לדין."
 הוא קירב את ידו לכפתור שעל השולחן,  אך אני הכיתי בה.
 "כעת!",  אמרתי - "היית צריך ללחוץ על הכפתור כשנכנסתי. עכשיו כבר מאוחר מדי."
 "מר קוֹרי אתה מקשה מאוד..."
 קוֹרי?
 "אני לא אישפזתי את עצמי כאן" – אמרתי - "אבל יש לי בהחלט הזכות להוציא את עצמי מכאן. כעת הגיע הזמן. אז בוא נעשה מה שצריך."
 "ברור שבמצבך אינך יכול לעזוב את המוסד הזה" - השיב - "איני יכול להרשות זאת. אקרא למישהו שיחזיר אותך לחדרך,
וישכיב אותך במיטה."
 "אם תנסה לעשות זאת, תגלה בדיוק באיזה מצב אני. עכשיו יש לי כמה שאלות. הראשונה היא - מי הכניס אותי לכאן,  ומי משלם את החשבון?"
 "טוב" - נאנח ושפמו הזעיר והבהיר נפל ככל שאך יכול.
 הוא פתח מגירה והכניס את ידו לתוכה; אני עמדתי על המשמר.
 הפלתי אותו מידו לפני שהסיר את נצרת-הביטחון,  זה היה 32. יפה מאוד,  קולט. לחצתי על הנצרה בעצמי כשנטלתי אותו מעל לשולחן,  כיוונתי אותו ואמרתי: "אתה תענה לשאלותיי.  ברור שאתה סבור שאני מסוכן,  יתכן שאתה צודק."
 הוא חייך בקושי,  הצית לעצמו סיגריה,  ואם התכוון להפגין שהוא שולט במצב,  זו הייתה שגיאה: ידיו רעדו.
 "בסדר,  קוֹרי - אם זה מה שיעשה אותך מאושר" – ענה - "אחותך הכניסה אותך לכאן."
 ? ? - חשבתי לעצמי.
 "איזו אחות?" - שאלתי.
 "אוולין" – השיב.
 השם, לא עורר בי דבר,  על כן אמרתי "זה מגוחך.  לא ראיתי את אוולין זה שנים.  היא לא ידעה כלל שאני נמצא בחלק הזה של המדינה."
 הוא משך בכתפיו.
 "אף-על-פי-כן..."
 "היכן היא נמצאת כעת? אני רוצה להתקשר אתה" - אמרתי.
 "הכתובת אינה תחת ידי."
 "השג אותה."
 הוא קם.  ניגש אל ארון התיוק.  חיפש והוציא כרטיס.
 בחנתי את הכרטיס.  מרת אוולין פלומל...  גם הכתובת בניו-יורק לא הייתה מוכרת,  אולם למדתי אותה על-פה.  בכרטיס נאמר ששמי הפרטי הוא קארל.  יופי.  נתונים נוספים.
 תקעתי את האקדח בתוך החגורה, ליד התמוכה, כמובן שלפני-כן השבתי את הנצרה למקומה.
 "אוקיי" - אמרתי לו – "איפה הבגדים שלי,  ומה בדעתך לשלם לי?"
 "בגדיך ירדו לטמיון בתאונה" – אמר – "ואני חייב לומר לך שרגליך בהחלט נשברו - השמאלית נשברה בשני מקומות. אומר לך בכנות,  איני יכול להבין כיצד אתה מצליח לעמוד על רגליך,  עברו רק שבועייִם -"
 "תמיד אני מחלים במהירות",  אמרתי - "וכעת בעניין הכסף..."
 "איזה כסף?"
 "הסדר מחוץ לבית-המשפט בעניין תלונתי על טיפול בלתי נאות, והאישום השני."
 "אל תהיה מגוּחך!"
 "מי מגוחך? אסכים לקבל מידיך אלף,  במזומן,  כרגע."
 "אין בדעתי אפילו לדון בדבר כזה."
 "ובכן,  מוטב שתשקול,  כי בין אם תזכה או תפסיד בתביעה שאגיש,  חשוב על השם שיצא למקום הזה אם אצליח לארגן מספיק פרסומת לפני המשפט. אני בוודאי אתקשר עם ההתאחדות הרפואית האמריקנית, עם העיתונות,  עם -"
 "סחטנות",  הוא אמר - "ואני לא אתן ידי לכך."
 "שלם עכשיו או אחר-כך,  אחרי צו בית-המשפט" – אמרתי - "לא אִכפת לי.  עכשיו זה יהיה זול יותר."
 אם יעשה כדרישתי אדע כי ניחושי היו נכונים והיה כאן משהו מלוכלך.
 הוא נעץ בי מבטו.  איני יודע למשך כמה זמן.
 בסופו של דבר אמר: "אין לי כאן אלף."
 "אמור כמה אתה מציע כפשרה" - אמרתי.
 הוא, לאחר שתיקה נוספת: "זו הוצאת רכוש שלא כחוק."
 "לא.  את זה שַלֵם – ושאַ, צ'רלי.  הַחלט."
 "יתכן שאמצא חמש מאות בכספת."
 "הבא את הכסף."
 לאחר שבדק את תכנה של כספת קיר קטנה,  אמר לי שיש לו רק ארבע מאות ושלושים, וכיון שלא רציתי להשאיר טביעות אצבעות על הכספת,  רק כדי לבדוק אותו,  הסכמתי ותחבתי את השטרות לתוך כיסי.
 "מיהי חברת המוניות הקרובה ביותר המשמשת את המקום הזה?"
 הוא נקב את שמה, ואני בדקתי בספר הטלפונים שגילה לי,  כי נמצאתי בצפון מדינת ניו-יורק.
 אמרתי לו לחייג ולהזמין בעבורי מונית, מכיון שלא ידעתי את שם המקום ולא רציתי שידע מהו מצבו של זיכרוני.  אחת התחבושות שהסרתי היתה כרוכה סביב ראשי.
 כשעשה את הסידורים שמעתי אותו נוקב את שם המקום: הוא נקרא בית-החולים הפרטי גרינווּד.
 כיביתי את הסיגריה שלי,  לקחתי סיגריה אחרת, והסרתי משא של כמאה קילו מעל רגלי,  בהתרווחי בכיסא חום מרוּפד ליד ארון הספרים שלו.
 "נמתין כאן ואתה תלווה אותי לדלת" - אמרתי.
 לא שמעתי אף מלה נוספת מפיו.


2

 השעה הייתה שמונה בקירוב כשהמונית הורידה אותי ליד פינה סתמית בעיר הקרובה ביותר.  שילמתי לנהג והסתובבתי כעשרים דקות.  אחר-כך נכנסתי למזנון,  מצאתי לעצמי ספסל פנוי,  והזמנתי מיץ,  ביצים,  לחם קלוי,  קותל חזיר ושלושה ספלי קפה. קותל החזיר היה שמנוני מדי.
 לאחר שהקציתי לארוחת-הבוקר כשעה,  התחלתי ללכת,  מצאתי חנות בגדים וחיכיתי עד שנפתחה בתשע ושלושים.
 קניתי זוג מכנסים,  שלוש חולצות ספורט,  חגורה,  בגדים תחתונים וזוג נעלים שהתאים למידתי.  רכשתי גם ממחטה,  ארנק כסף ומַסרק כיס.
 אחר-כך איתרתי את תחנת גרייהאונד, ועליתי על אוטובוס לניו-יורק. איש לא ניסה לעצור בי.  דומה היה שאיש אינו מחפש אחרי.
 ישבתי שם והתבוננתי בנוף בצבעי הסתיו,  רוחות עזות שנשבו בשמים בוהקים וקרים דגדגו את פני. חזרתי והעברתי לפני את כל מה שהיה ידוע לי עלי ועל הנסיבות שבהן נמצאתי.
 אושפזתי בבית-החולים גרינווּד בשם קארל קוֹרי על-ידי אחותי אוולין פלומל.  הדבר היה לאחר תאונת דרכים,  שאירעה לפני כחמי- שה-עשר ימים,  בתאונה נשברו כמה מעצמותי,  אך אלה כבר לא הטרידו אותי.  לא זכרתי את אחותי אוולין.  לאנשי בית-החולים ניתנה הוראה להחזיק אותי במצב פסיבי,  אך הם חששו מהחוק כאשר השתחררתי ואיימתי עליהם. אוֹקיי. מישהו פוחד ממני, מסיבה כלשהי.  אשחק אותה בשביל המשחק.
 אילצתי את זיכרוני לשוב אל התאונה והגיתי בה עד שראשי כאב. זו לא הייתה תאונה; זה היה הרושם שלי,  אף שלא ידעתי מדוע. אגלה מה קרה ומישהו ישלם על כך. הם ישלמו הרבה, הרבה מאוד. זעם איום התלקח במרכז גופי.  כל מי שניסה לפגוע בי או להשתמש בי סיכן את עצמו וכעת יקבל את המגיע לו, מי שעשה זאת. חשתי תשוקה עזה להרוג,  להשמיד את האחראי לכך - ואני ידעתי שלא הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שחשתי כך,  וידעתי גם כי בעבר פעלתי ועשיתי זאת,  יותר מפעם אחת.
 הסתכלתי מבעד לחלון,  התבוננתי בעלים הנושרים.
 כשנחתתי בעיר הגדולה ניגשתי קודם כל למקצצה הקרובה,  לתגלחת ותספורת. הדבר השני שעשיתי היה החלפת החולצה והגופייה בבית-השימוש, מכיון שאיני יכול לסבול שיער קצוץ על גבי,  ה- 32, האוטומטי,  בבעלותו של אותו אלמוני מגרינווּד, נשאר בכיסו הימני של הז'קט.  אני מניח שאם אחותי או גרינווּד רצו לעצרני בלא דיחוי, יכלו להשתמש בסעיף סאליבאן.  בכל זאת החלטתי להחזיק באקדחי. יהא עליהם למצוא אותי תחילה, ואני רציתי סיבה.  אכלתי ארוחת-צהרים מהירה,  נסעתי בתחתית ובאוטובוסים במשך שעה,  ואחר-כך לקחתי מונית לכתבתה של אוולין בווסטצ'סטר. אוולין,  אחותי
הרשמית,  שקיויתי כי תעורר את זיכרוני.
 לפני שהגעתי לביתה החלטתי על שיטת הפעולה שלי.
 כשדלתו של הבית הישן והעצום נפתחה לפני, בתגובה לנקישתי, לאחר, המתנה של כשלושים שניות,  ידעתי מה אומַר. חשבתי על כך כשצעדתי בשביל הלבן, הארוך והמתפתל, בין האלונים והאדרים. העלים רחשו מתחת לרגלי והרוח הקרה הכתה בערפי שגולח זה לא-כבר, בתוך צוארונו, המורם של הז'קט. ריח בושם השיער נתערב בריח הרקב של רצועות הקיסוס שהצטופפו על קירות הבית.  לא עלתה בי שום תחושה של הכירוּת. לא נראָה לי שהייתי במקום מימי.
 נקשתי.  וההד החזיר את הנקישה.
 תקעתי את ידי בכיסי וחיכיתי.
 כשהדלת נפתחה חייכתי והנדתי בראשי אל המשרתת; פניה היו כהים ומכוסים בשומות, והיא דיברה במבטא פורטוריקני.
 "כן?" - היא אמרה.
 "אני מבקש לראות את גב' אוולין פלומל."
 "מה שמך,  בבקשה?"
 "אני אחיה,  קארל."
 "או,  היכנס בבקשה" – אמרה.
 נכנסתי לחדר הכניסה שרצפתו הייתה פסיפס של אריחים ורדרדים וירקרקים.  הקירות היו בצבע מַהגוני,  ושורה של צמחים גדלי-עלים ניצבו על מחיצה לשמאלי. מלמעלה,  הושלך אור צהוב מקוביית זכוכית ואמַייל.
 הנערה יצאה מהחדר,  ואני הסתכלתי מסביבי בחַפשי משהו מוכר.
 מאומה.
 המתנתי.
 כעבור זמן קצר חזרה,  ניענעה בראשה,  חייכה ואמרה - "אנא,  לך אחרי. היא תראה אותך בספריה."
 הלכתי אחריה,  עלינו שלוש מדרגות וחצינו מסדרון בו חלפנו על שתי דלתות סגורות. הדלת השלישית לשמאלי הייתה פתוחה,  והמשרתת רמזה שזו הדלת בה עלי להיכנס. נכנסתי ונעצרתי בסמוך לסף.
 כדרכן של ספריות היה החדר מלא ספרים. היו בו גם שלושה ציורים,  שני נופים שלווים וים רוגע אחד.  על הרצפה היה שטיח ירוק עבה,  ליד שולחן-הכתיבה היה גלובוס גדול,  ויבשת אפריקה היתה מופנית כלפי; מאחוריו היה חלון מקיר-אל-קיר,  שמונה סולמות זכוכית.  אך אלה לא היו הסיבה בשלה נעצרתי.
 האישה מאחורי שולחן-הכתיבה לבשה שמלה ירוקה-כחולה בעלת דשים רחבים ומחשוף בצורת וי.  שערה היה ארוך ומתולתל,  באותו גוון שבין ענני השקיעה לבין צדה החיצון של להבת נר בחדר חשוך לגמרי.  בדרך כלשהי ידעתי שזהו צבעו הטבעי של שערה.  צבע עיניה שמאחורי המשקפים - שלא נראָה לי כי נזקקה להם - היה כחול כצבעו של אגם אירי בשעה שלוש אחר-צהרים צח. צבעו של חיוכה הלחוץ תאם את שערה. אך אלה לא היו הסיבה בשלה נעצרתי.
 הכרתי אותה ממקום כלשהו,  אם כי לא יכולתי לומר מנין.
 התקרבתי וחייכתי,  "שלום" - אמרתי.
 "שב בבקשה" – אמרה, והצביעה על כיסא בעל משענת גבוהה וזרועות גדולות בצבע תפוז, שהיה מכוון בדיוק באותה זוית בה אהבתי להתרווח.
 עשיתי כן והיא בחנה אותי.
 "אני שמחה לראות שאתה מסתובב שוב."
 "גם אני.  מה שלומך?"
 "יופי, תודה. אני חייבת לומר שלא ציפיתי לראותך כאן."
 "אני יודע" – בילפתי – "אך הנה אני כאן, כדי להודות לך על הדאגה וההתחשבות שגילית כלפי" - שילבתי צליל של אירוניה בדברים כדי לעקוב אחרי תגובתה.
 באותו רגע נכנס לחדר כלב ענק - זאב אירי - והוא השתרע לפני השולחן.  כלב שני בא בעקבותיו והקיף את הגלובוס פעמיים לפני שנשכב.
 "טוב" – אמרה, בהשיבה את האירוניה - "זה היה המינימום שיכולתי לעשות.  אתה צריך להיזהר כשאתה נוהג."
 "בעתיד" - אמרתי - "אנקוט אמצעי זהירות.  אני מבטיח." לא ידעתי איזה משחק אני משחק, אבל מכיון שהיא לא ידעה שלא ידעתי, החלטתי להוציא ממנה מידע רב ככל שניתן.  "חשבתי שתגלי סקרנות במצבי.  אז באתי כדי לאפשר לך לראות."
 "הייתי ועודני מסוקרנת" - ענתה - "האם אכלת?"
 "ארוחת צהרים קלה.  לפני שעות אחדות" - אמרתי.
 היא צילצלה למשרתת והורתה לה להכין אוכל.  "חשבתי שתצא בכוחות עצמך מגרינווּד כשתהיה מסוגל לכך.  לא חשבתי שזה יהיה כה מהר.  ולא חשבתי שתבוא לכאן."
 "אני יודע" - אמרתי - "ולכן באתי לכאן."
 היא הציעה לי סיגריה, ואני נטלתיה, הצתתי את שלה,  הצתתי את שלי.
 "תמיד היית בלתי ניתן לחיזוי" - אמרה לבסוף - "ואם כי הדבר סייע לך בעבר לעתים תכופות לא הייתי מסתמכת על כך עכשיו."
 "למה את מתכוונת?" – שאלתי.
 "העניינים, העומדים להכרעה חשובים מדי לבלוף,  ואני חושבת שזה מה שאתה מנסה לעשות כשאתה בא לכאן בצורה כזאת. תמיד הערכתי את אומץ לבך, קורווין, אבל אל תהיה שוטה. אתה יודע כיצד עומדים הדברים."
 קורווין? לתייק זאת תחת "קורי".
 "יתכן שאיני יודע" - אמרתי - "ישנתי במשך זמן מה,  את זוכרת?"
 "כוונתך שלא היית בקשר?"
 "לא הייתה לי שום אפשרות מאז שהתעוררתי."
 היא הטתה את ראשה הצדה וצימצמה את עיניה הנפלאות.
 "נמהר" - אמרה - "אך אפשרי. אפשרי. יתכן שאתה מתכוון לזה ברצינות.  א ת ה מסוגל לכך.  אניח שכך זה לפי שעה.  במקרה כזה יתכן שעשית דבר מחוכם ובטוח. הנח לי לחשוב על כך."
 שאפתי את עשן הסיגריה וקיויתי שתאמר דבר מה נוסף.  אולם היא לא אמרה עוד דבר ועל-כן החלטתי להיאחז במה שנראָה לי כיתרון שהשגתי במשחק שלא הבנתי נגד שחקנים שלא הכרתי, בהתמודדות על פרסים שלא היה לי שמץ מושג מָהֵם.
 "העובדה שאני פה.  מלמדת משהו" - אמרתי.
 "כן." אמרה. "אני יודעת. אבל אתה פיקח, ולכן זה יכול ללמד יותר מדבר אחד.  נמתין ונראה."
 נמתין למה? ומה נראה?
 הסטייקים הגיעו ועמם קנקן בירה,  וכך שוחררתי באורח זמני מהצורך להשמיע הערות סתומות וכוללניות שייראו כתחבולניות וזהירות,  ושהיא תוכל להפוך ולחקור בהן. הסטייק שלי היה משובח: ורוד בתוכו ומשופע בעסיס. קרעתי את הקרום הקשה והטרי של הלחם בשיני,  ולגמתי מהבירה ברעב וצימאון גדולים.  היא צחקה בהתבוננה בי,  בעוד היא חותכת את מנתה לחתיכות קטנטנות.
 "אני אוהבת את ההתלהבות בה אתה תוקף את החיים,  קורוין, זוהי אחת הסיבות שבשלהן אצטער לראותך נפרד מהם."
 "גם אני" – הפטרתי.
 בעודי אוכל הגיתי בה. ראיתי אותה בשמלת ערב עמוקת מחשוף, ירוקה כירוק הים, בעלת חצאיות תפוחות.  היו מוסיקה וריקודים, ומאחורינו נשמעו קולות.  לבשתי שחור וכסף ו... המראה נעלם. אבל זו הייתה פיסה אמיתית מזיכרוני, ידעתי זאת. בתוכי קיללתי על שלא היה לי זיכרוני כולו. מה אמרה לי כשלבשה ירוק, כאשר לבשתי שחור וכסף,  אותו לילה,  מאחורי המוסיקה, הריקודים והקולות?
 מזגתי עוד בירה מהקנקן והחלטתי לבחון את המראה.
 "אני זוכר לילה אחד" - אמרתי – "כשהיית כולך בירוק ואני הייתי בצבעי.  הדברים נראו כה יפים – המוסיקה..."
 על פניה נראתה עצבות קלה ולחייה החליקו.
 "כן" - אמרה - "אלה היו הימים... באמת לא היית בקשר?"
 "על דברתי" - אמרתי,  יהא ערכה כאשר יהא.
 "הדברים החמירו מאוד" - אמרה - "ובצללים יש זוָעות רבות מכפי שיכול היה מישהו להעלות בדעתו..."
 "ו- ?" - שאלתי.
 "עדיין יש לו בעיותיו" - השלימה היא.
 "או."
 "כן" - היא המשיכה- "והוא ירצה לדעת איפה אתה עומד."
 "במקום זה."
 "כוונתך?..."
 "לפי שעה" - אמרתי לה, אולי במהירות יתירה מכיון שעיניה התרחבו מדי - "כיון שאינני יודע את מצב הדברים במלואם" -
תהא משמעותם כאשר תהא.
 "או."
 סיימנו את הסטייקים ואת הבירה ונתנו את שתי העצמות לכלבים.
 אחר-כך לגמנו קפה.  ניעורנה בי הרגשת אחוָה מסוימת,  אך דיכאתי אותה.  שאלתי: "מה עם האחרים?" - זה היה יכול להתפרש ככל דבר, אבל נשמע בטוח.
 לרגע חששתי פן תשאל אותי למה כוונתי.  אלא שבמקום זה התרווחה בכיסאה, נעצה עיניה בתקרה ואמרה "כמו תמיד, לא שמענו אף על אחד חדש.  יתכן שבחרת בדרך המחוכמת ביותר.  אני נהנית מזה בעצמי, אבל איך אפשר לשכוח - את התהילה?" השפלתי את עיני מכיון שלא ידעתי לבטח מה עליהן לשקף.  "אי-אפשר" - אמרתי - "לעולם אינך יכול."
 הייתה שתיקה ארוכה ולא נוחה.  ובסופה היא אמרה: "האם אתה שונא אותי?"
 "כמובן שלא" – עניתי - "כיצד יכולתי - בסופו של חשבון?"
 דומה היה שהתשובה נושאת חן בעיניה, והיא גילתה את שיניה. שיניה היו לבנות מאוד. "יופי, ותודה לך" – אמרה - "למרות הכל, אתה ג'נטלמן."
 קדתי וחייכתי חיוך מעוּשה.
 "את תסובבי לי את הראש."
 "אינני חושבת כך" – אמרה - "בסופו של חשבון."
 חשתי שלא בנוח.
 חשתי בזעמי ותהיתי אם היא יודעת למי אני זקוק כדי לעגנו. חשתי כי היא יודעת.  נאבקתי בחשק לשאול אותה ישירות, והדחקתיו.
 "ובכן,  מה אתה מציע לעשות?" - שאלה בסופו של דבר ובו במקום השבתי "כמובן שאינך בוטחת בי..."
 "כיצד יכולנו?"
 החלטתי לזכור את הדיבור בלשון רבים.
 "ובכן כך. בינתיים אני נכון להעמיד את עצמי תחת פיקוחך. אשמח להישאר כאן,  ואת תוכלי לפקוח עלי עין."
 "ואחר-כך?"
 "אחר-כך? - נראה."
 "פיקח" - היא אמרה - "פיקח מאוד.  ואתה מעמיד אותי במצב מביך." (אני אמרתי זאת מכיון שלא היה לי לאן ללכת, והכסף שסחטתי היה עתיד לאזול במהירות). "כן,  כמובן שאתה יכול לתאר,  אבל אני רוצה להזהיר אותך" - וכאן אחזה באצבעותיה משהו שנראה לי כתליון ותלה על שרשרת סביב צווארה - "זוהי משרוקית על-קולית לכלבים.  לדונר ובליצן היושבים כאן.  יש ארבעה אחים וכולם אוּמנו לטפל באנשים לא נעימים,  וכולם נענים לשריקתי.  אז אל תנסה ללכת לשום מקום בו אינך רצוי.  שריקה אחת או שתיים ואפילו אתה תיכנע להם.  הם מאותו סוג שבגללו לא נותרו זאבים באירלנד,  אתה יודע."
 "אני יודע" - אמרתי שעה שנוכחתי שאמנם אני יודע.
 "כן," המשיכה,  "זה ימצא חן בעיני אֶריק אם תשהה כאן כאורחי. זה צריך לגרום לו להניח לך לנפשך,  והרי בכך אתה מעוניין, n'est-ce pas?"
 "oui" - אמרתי.
 אריק! הייתה לזה משמעות. הכרתי אריק כלשהו,  והעובדה שהכרתי אותו הייתה חשובה באורח כלשהו.  לא בזמן האחרון.  אבל אותו אֶריק שהכרתי,  היה קיים עדיין,  וזה היה חשוב.
 מדוע?
 שנאתי אותו,  וזו הייתה סיבה אחת.  שנאתי אותו כדי כך שחשבתי להרגו ואולי אף ניסיתי לעשות זאת.
 היה גם קשר בינינו,  ידעתי.
 קרבת דם?
 כן,  זהו זה.  אף אחד מאתנו לא אהב קרבה זו - היינו אחים... נזכרתי וזכרתי...
 אריק הגדול והחזק, בזקנו הרטוב והמתולתל, ועיניו – בדיוק כעיניה של אוולין!
 גל זיכרון חדש טילטל אותי, רקותיי החלו להלום, וערפי היה חם לפתע.
 לא הנחתי לדברים להיראות על פני, והכרחתי את עצמי לשאוף שוב מהסיגריה, ללגום עוד מהבירה, ואז תפסתי שאוולין הייתה באמת אחותי! אלא ששמה לא היה אוולין.  לא יכולתי לזכור את שמה, אבל לא היה זה אוולין. החלטתי שאנהג בזהירות. לא אנקוב שום שם כשאפנה אליה, עד אשר אזכור.
 ומה עלי? מה מתרחש סביבי?
 לפתע חשתי כי לאריק היה קשר כלשהו עם התאונה.  התאונה הייתה אמורה להיות קטלנית אלא שאני ניצלתי. הוא היה האיש, לא כן? - כן השיבו רגשותיי. זה חייב היה להיות אריק. ואוולין שיתפה פעולה אתו, ושילמה לגרינווּד כדי שיחזיקוני בעלפון. זה טוב יותר מלמוּת, אבל...
 הבנתי שבעצם בואי לאוולין הגשתי את עצמי לידיו של אֶריק, ואהיה אסירו - ואם אישאר אהיה פתוח להתקפה נוספת.
 אבל היא העירה שהיותי אורחה יגרום לו להניח לי.  שקלתי את הדברים.  לא יכולתי עוד להתייחס לדברים כפשוטם. עלי להיות על המשמר כל הזמן.  אולי מוטב לי ללכת ולהניח לזיכרונותי לחזור בהדרגה.
 אולם הייתה בי תחושת דחיפות איומה. היה עלי לגלות את הסיפור המלא בהקדם האפשרי.  ולפעול ברגע שאדענו.  זה היה כמו כפיה. אם מחירו של הזיכרון היה סכנה, ואם ההזדמנות עולה בסיכון, יהי כך.  אישאר.
 "ואתה זוכר" - אמרה אוולין, והתברר לי שהיא דיברה זה זמן ואני אפילו לא הקשבתי.  יתכן שזה היה בגלל האיכות המהורהרת במליה שלא דרשו למעשה שום תגובה שהיא, ובשל דחיפותן של מחשבותיי.
 "ואני זוכרת את היום בו ניצחת את ג'וליאן במשחק החביב עליו, והוא השליך עליך כוס יין וקילל אותך.  אבל אתה נטלת את הפרס. ופתאום הוא פחד פן הרחיק לכת.  אבל אז אתה צחקת, ושתית אתו כוסית.  אני חושבת שהרגיש שלא בנוח על הפגנת הכעס,  משום שבדרך-כלל הוא כה קריר ומתון, ואני חושבת שאותו יום הוא קינא בך. האם אתה זוכר? אני חושבת שמאז הוא מחַקה במידה מסוימת רבים ממנהגיך.  אבל אני עדיין שונאת אותו ומקווה שירד בקרוב. אני מרגישה שכך יהיה..."
 ג'וליאן, ג'וליאן, ג'וליאן. כן ולא. משהו אודות משחק וכיצד לכדתי איש וניפצתי אותה שליטה-עצמית שהייתה לאגדה. כן, היתה תחושה של מוּכרוּת; לא, לא יכולתי לומר בודאות במה היה הכל מעורב.
 "וקיין, איך רימית אותו! הוא עדיין שונא אותך,  אתה יודע..."
 הבנתי שאינני אהוּד במיוחד. אבל בדרך כלשהי מצאה תחושה זו חן בעיני.
 וגם קיין צילצל מוּכר. מאוד מוּכר.
 אֶריק, ג'וליאן, קיין, קוֹריון. השמות התהפכו בתוך ראשי,  ובמובן מסוים היה זה יותר מכפי שיכולתי להחזיק בתוכי.
 "זמן כה רב עבר..." אמרתי,  כמו מבלי רצון,  ונראה שאכן כך היה.
 "קורוין",  אמרה - "אנא,  אל נסתייף. אתה רוצה יותר מאשר בטחון, אני יודעת זאת. ואתה עדיין חזק דייך כדי להשיג מכל זה משהו,  אם תשחק נכון את קלפיך. איני יכולה לנחש מהי תכניתך, אבל אולי נוכל לעשות עסקה עם אֶריק." ההתייחסות ברבים השתנתה, היא הגיעה לאיזושהי מסקנה לגבי ערכי בתוך המתרחש.  הבחנתי כי ראתה שיש לה סיכוי להרויח משהו בעצמה.  חייכתי קלות, "האם משום כך באת הנה?",  המשיכה - "האם יש לך הצעה לאֶריק,  משהו שיצריך מתווך?"
 "יתכן" - עניתי - "אחרי שאחשוב על כך עוד קצת. החלמתי לפני זמן קצר בלבד ויש לי עוד הרבה לשקול. אך רציתי להיות במקום הטוב ביותר, בו אוכל לפעול במהירות, אם אחליט שהאינטרס שלי הוא בצדו של אֶריק."
 "היזהר" - אמרה – "אתה יודע שאדווח על כל מלה שתאמר."
 "כמובן" - אמרתי מבלי שידעתי זאת כלל, בחפשי סייג מהיר - "אלא אם יתלכד האינטרס שלך עם האינטרסים שלי."
 גבותיה התקשרו,  וקמטים קטנטנים הופיעו ביניהן.
 "לא ברור לי מה אתה מציע."
 "אינני מציע דבר,  בינתיים" - אמרתי - "אני פשוט נוהג עמך בכנות וביושר ואומר לך שאיני יודע.  איני בטוח שאני רוצה לעשות עסקה עם אריק, אחרי הכל..." הנחתי למשפט מבלי להשלימו, מכיון שלא ידעתי כיצד להשלימו,  למרות שהייתה לי הרגשה שיש להשלימו.
 "פנו אליך בהצעה חליפית?" - היא קמה על רגליה בפתאומיות, ואחזה את המשרוקית - "בלייז! כמובן!"
 "שבי" - אמרתי - "ואל תהיי מגוחכת.  האם הייתי מסגיר את עצמי לידיך בשקט כזה, בנכונות שכזו, כדי להפוך למזון לכלבים רק משום שבלייז עלה בדעתך?"
 היא נרגעה.  אולי גם רפתה משהו, ואחר כך חזרה וישבה.
 "קרוב לודאי שלא" - אמרה לבסוף - "אבל אני יודעת שאתה מהמר, ואני יודעת שאתה בוגדני.  אם באת לכאן כדי לחסל את אחד הצדדים, אין לך בשביל מה לטרוח.  אינני חשובה כדי כך.  אתה הרי כבר צריך לדעת זאת. מלבד זה, תמיד חשבתי שדוקא חיבבת אותי."
 "חיבבתי ועודני מחבב" - אמרתי - "אל תדאגי, מפני שאין לך סיבה לדאגה.  מעניין,  עם זאת,  שהזכרת את בלייז."
 פתיון, פתיון פתיון! רציתי לדעת כל כך הרבה!
 "מדוע? האם הוא פנה אליך?"
 "אני מעדיף לא לומר" - השבתי,  בתקווה שכך ימצא לי יתרון כלשהו.  ולאחר שהייתי בטוח במינו של אותו בלייז הוספתי: "אילו פנה אלי, הייתי משיב לו כפי שהייתי עונה לאריק - 'אחשוב על כך'."
 "בלייז" - חזרה ואמרה.  בלייז אמרתי לעצמי בתוך ראשי, בלייז, אני מחבב אותך, שכחתי מדוע, ואני יודע שיש לי גם סיבות לשנוא אותך - אבל אני מחבב אותך,  אני יודע זאת.
 ישבנו עוד זמן מה.  חשתי תשישות אך לא רציתי לגלותה.  עלי להיות חזק.  ידעתי שעלי להיות חזק.
 ישבתי שם וחייכתי ואמרתי : "יש לך ספריה נחמדה." והיא אמרה : "תודה."
 "בלייז" - חזרה כעבור זמן מה - "האם אתה חושב באמת שיש לו סיכוי?"
 משכתי בכתפי.
 "מי יודע? בודאי לא אני,  אולי יש לו.  אולי אין לו."
 היא נעצה בי מבט בעיניה שרחבו,  פיה נפער.
 "לא אתה?" - אמרה - "אינך מתכוון לנסות בעצמך?"
 באותו רגע צחקתי,  אך, ורק כדי להפיג את התרגשותה.
 "אל תהיי שוטה" - אמרתי כשסיימתי - "אני?"
 אבל ברגע בו אמרה מה שאמרה, ידעתי שפגעה באיזשהו מיתר, משהו שנקבר עמוק ואשר השיב לה ב"מדוע לא?" רב עצמה.
 פתאום נמלאתי פחד.
 נראה שהיא נרגעה כתוצאה מויתורי על מה שויתרתי. היא חייכה והצביעה על באַר משקאות לשמאלי.
 "הייתי רוצה קצת אייריש מיסט" - אמרה.
 "גם אני" - החזרתי,  ניגשתי והבאתי לנו שתי כוסות.
 "את יודעת" - אמרתי לאחר שחזרתי לשבת - "נעים להיות אתך ביחד כך,  אפילו אם זה רק לזמן קצר.  זה מעורר את הזיכרונות."
 היא חייכה והייתה נהדרת.
 "אתה צודק" - אמרה ולגמה מהמשקה שלה - "כשאתה כאן אני מרגישה כמעט כמו באמבר." כוסי כמעט נשמטה מידי.
 אמבר! המלה שילחה הלם חשמלי במורד שדרתי!
 אז היא החלה לבכות.  ואני קמתי וחיבקתי את כתפיה כדי לנחמה.
 "אל תבכי, ילדה קטנה. בבקשה, אל תבכי. זה עושה גם אותי אומלל." אמבר, אמבר! היה בזה משהו,  משהו חשמלי וכביר! "עוד יהיו ימים טובים" אמרתי ברכוּת.
 "אתה מאמין בזה באמת?" - היא שאלה.
 "כן" - אמרתי בקול רם - "כן,  אני מאמין."
 "אתה מטורף" - אמרה - "אולי בגלל זה היית אחי החביב עלי ביותר.  אני מסוגלת להאמין כמעט לכל מה שאתה אומר למרות שאני יודעת שאתה מטורף."
 היא בכתה עוד קצת והפסיקה.
 "קורוין" - אמרה - "אם תצליח בעזרת אחד הסיכויים הפרועים והחריגים של הצל - אם תצליח - האם תזכור את אחותך הקטנה פלורימל?"
 "כן" - אמרתי וידעתי שזהו שמה - "כן,  אני אזכור אותך."
 "תודה.  אמסור לאריק רק את העיקר ולא אזכיר את בלייז כלל ולא את חשדי האחרון."
 "תודה,  פלורה."
 "אבל אין זה אומר שאני בוטחת בך בגרוש" - הוסיפה - "זכור גם את זה."
 "מובן מאליו."
 היא קראה למשרתת,  וזו הובילה אותי לחדרי. הצלחתי להתפשט, התמוטטתי לתוך המיטה וישנתי במשך אחת-עשרה שעות.

יום שני, 19 ביוני 2017

גבירת חצות / קסנדרה קלייר


סדרת הבת של 'בני הנפילים' על אף שעוסקת גם בבני נוער כתובה באופן בוגר יותר, מה שהופך את הקריאה בה למענגת יותר גם לחובבי פנטזיה שעברו מזמן את גיל הנעורים.


הספר הנוכחי נפתח חמש שנים לאחר סיום המלחמה הגדולה כאשר שורר שלום קר בין ציידי הצללים ובני הפיות אשר אוסר על שיתוף פעולה ביניהם. במרכז הספר הנוכחי ניצבים ילדי משפחת בלאקתורן אשר פגשנו בהם בחלק האחרון בסדרת בני הנפילים כששהו לצד קליירי וג'ס במהלך המלחמה באידריס .

אבי המשפחה, אשר שימש כראש המכון בלוס אנג'לס, עבר לצד האפל במלחמה ונהרג בה. לאחר מותו הותיר את חמשת בניו ובנותיו יתומים מאחר וגם אמם נפטרה ממחלה קשה לפני שפרצה המלחמה. פרט להם היו לו שני ילדים נוספים מנסיכת הפיות שנפטרה לאחר שנטש אותה, ילדים שבשל הדם המעורב שלהם לא הורשו לאחר המלחמה לבוא בקהל ציידי הצללים: הלן הבת הבכורה שהוגלתה לאי נידח, ומארק שנלקח על ידי בני הפיות לארצם כדי לשמש כציד פראי.

חמשת הילדים גודלו על ידי דודם, ארתור שנקרא לשמש כראש המכון במקום אחיו שנהרג, וציידת צללים אשר שימש כמורה: דיאנה. הגדול מביניהם, ג'וליאן, היה רק בן 12 בסיום המלחמה ונעזר באמה שהייתה אף היא בת 12, אשר שני הוריה נרצחו במלחמה. אמה האמינה מאז ומתמיד שמי שאחראי למות שני הוריה לא היה מנהיג המלחמה ההיא, סבסטיאן, אלא אדם אחר ומאז עושה כל מה שביכולתה כדי לחקור את הנושא.

השניים משמשים כסמכות ההורית של אחיו הצעירים של ג'וליאן, משום שדודם השקוע בלימודיו אינו מתפקד כהורה. יחד הם מתמרנים את סדר היום המשפחתי כבר חמש שנים, בין:

טאבי בן השבע
דורסילה בת ה-13 שנמצאת בשלב בו היא מגלה אובססיה לסרטי אימה וכל מה שהיא יכולה לשים עליו את ידה ועוסק ברוצחים סדרתיים.
והתאומים בני ה-15: ליבי וטיבייה (טיי) חובבי המחשבים שמשלימים זה את זו בדרכים נפלאות כשליבי משמשת כמתווכת בשעות הצורך לטיי אשר ניתן להגדירו על הרצף.

הספר נפתח עם שובם של בני משפחת בלאקתרון למכון לאחר חופשת קיץ משפחתית, אמה שנשארה מאחור ואירחה ציידת צללים שהגיעה להתארח ממקסיקו בשם כריסטינה, מגלה עם שובם שמשהו בקשר שלה ושל ג'וליאן השתנה, אף כי אינה יכולה לשים את האצבע על הסיבה לכך. לפני שיש לה שהות לעסוק בכך מגיעים שלושה אורחים למכון, שלוש פיות אשר לאור ההסכמים אסור להן ליצור קשר עם ציידי הצללים.

לשלושה יש בקשה ושכר שבני משפחת בלאקתרון מתקשים לסרב לו. הם מעוניינים שציידי הצללים יסייעו להם לפענח את נסיבות מותן של מספר פיות ובתמורה יאפשרו להם לפגוש את אחיהם הבכור, מארק, שישהה בחברתם בזמן הפענוח ויורשה להישאר שם אם יחפץ בכך בתנאי שבני המשפחה יימסרו להם את זהות הרוצח. כשמשפחת בלאקתרון מסכימה לעסקה אסור לה לספר על כך לאיש מן המסדר אשר אוסר על קשר עם בני הפיות והיא מגלה שהניסיון לגלות את זהות הרוצח מורכב מכפי שחשבו ונוגע ליצורים לא אנושיים רבים...


כריכת הספר בשפה האנגלית


הספר מכניס אותנו לעולמם של בני משפחת בלאקתורן דרך עיניה של אמה, אשר הפכה לחלק מבני המשפחה לאחר המלחמה הגדולה. נערה בת 17 החווה את תהליך ההתבגרות שלה ובוחנת את חייה ואת משמעות הבחירה שלה ושל ג'וליאן בגיל 12 לתפקד כהורים לבני משפחת בלאקתורן הצעירים, ולהפוך בגיל  14 לפראבטאי. היא גם מגלה את כוחה של אחווה נשית לראשונה בחייה כשמתלווה אליה במכון ציידת צללים בת 17 המגיעה ממקסיקו, ומתמודדת לראשונה בחייה עם אהבה באופן שלא חוותה בעבר.

אנו לומדים להכיר את חיי ציידי הצללים ושוכני התחתיות לאחר המלחמה הגדולה. נחשפים ליחסי הכוחות החדשים שנוצרו בעקבות ההסכמים ולזרמים השונים הרוחשים מתחת לשטח בכל הקבוצות השונות המרכיבות את שוכני עולמם.  גם עולמם של ציידי הצללים עם חוקיו המורכבים נחשף בפנינו בצורה רחבה יותר, כמו העובדה שהחוקים הללו מעוגלים בחלק מן המקרים ואף נעקפים כאשר מתעורר צורך. לצד זאת עולמם של בני הפיות נחשף לראשונה מנקודת מבטם של בני הצללים כשמארק חולק עם בני משפחתו את האופן בו חי בשנים בהן נעדר מן המכון.

לאורך הספר, המסופר בקולה של אמה, משובצים מדי פעם עדויות של דמויות נוספות אשר מציגות את חייהן בנקודת זמן מסוימת. מה שמאפשר לקוראים להתבונן במה שמתארת אמה לאורך העלילה במבט על המסייע להם להבין לעומק את מערכות היחסים השונות הנפרשות בספר.



הטריילר לסרט

קראתי את סדרת בני הנפילים כשיצאה לאור. בחלקים הראשונים בסדרה שיצאו לאור לפני כ 5-6 שנים היה לא מעט כן, אך ככל שהיא התקדמה, הייתה לי תחושה כי הסופרת איבדה משהו מן הרעננות והמקוריות שהיו לה בתחילה ורכבה על גל ההצלחה של שני הספרים הראשונים עד שמוצה לגמרי בחמישה ספרים.

המפגש עם הספר הראשון בסדרת הבת 'מיומנויות אפלות' סקרן אותי, גם משום שהוא חלק ראשון בסדרה חדשה וגם משום עוביו, כ-700 עמודים מול כ-350 בספרי סדרת האם. כחובבת ספרות פנטזיה וספרים עבי כרס ציפיתי לשקוע בעולם שבוראת הסופרת ולהתנתק מן העולם לשעות רבות, ולמרבה הפתעתי זה בדיוק מה שקרה. פתחתי את הספר בשבת האחרונה בבוקר וסיימתי אותו בו ביום, מסופקת מכברת הדרך שעברה מחברת הספר שנדמה כי על אף שהיא מתמקדת בבני נוער בגילאים זהים לאלו שכיכבו בספריה בעבר, עושה זאת באופן מעמיק ובוגר יותר שהפך את חווית הקריאה בספר לתענוג של ממש.


על תרגום הספר הראשון בסדרת הבת שיוצאת לאור בהוצאת מודן (הסדרה המקורית יצאה לאור בהוצאת גרף), הופקד דוד  (דידי) חנוך שעשה עבודה נפלאה.

נקודה אחת הפריעה לי לאורך הקריאה בספר: השימוש המתחלף בשמו ובכינויו של הגיבור הראשי: מעבר תדיר בין השימוש בשם 'ג'וליאן' לכינוי 'ג'ולס' בלי שיש לכך סיבה ממשית או הסבר כלשהו. מקורה, מסתבר, בהחלטה של הסופרת שאני מקווה שוויתרה עליה בחלקים הבאים.


אוהדי סדרת 'בני הנפילים' ישמחו לפגוש את סדרת הבת החדשה שיצרה קסנדרה קלייר: מיומנויות אפלות' אך גם מי שלא עקבו אחר הסדרה ייהנו מן הספר הראשון בסדרה החדשה אשר כתוב באופן מעמיק יותר מקודמיו ומתאים לחובבי ספרי הפנטזיה גם אם עברו מזמן את גיל הנעורים. המלצה חמה.


גבירת חצות (מיומנויות אפלות 1)      מאת: קסנדרה קלייר      מאנגלית: דוד חנוך      הוצאת מודן      2017      696 עמ' - כולל תודות

יום ראשון, 14 במאי 2017

עקורה / נעמי נוביק



אני לא זוכרת אם כתבתי על זה בעבר, אבל חיבור לספר תלוי גם במועד הקריאה שלו. הזמן, המקום, ההקשרים הקיימים, כשכל אלו מתלכדים יחד למיצג מסוים ספר יכול להפוך לחוויה מענגת או לכזו שתבחרו לנטוש במהירות. במקרה הנוכחי כל האלמנטים התחברו יחד ויצרו עבורי חווית קריאה מענגת שחיברה אותי לתקופה בה גיליתי את מדפי ספרי המד"ב והפנטזיה בספרייה השכונתית ונשאבתי לתוך עולם ספרותי חדש שמאז אני מתקשה לעזוב.


בעמוד התודות בספר, מספרת המחברת כי דמותה של הגיבורה שלה, אנגיישקה, שאולה ממעשייה ששמעה שוב ושוב בילדותה, אך לא רק שמה של הגיבורה מתבסס על פולקלור מוכר אלא גם גיבורה נוספת, המוזכרת רק בשמה, באבה יאגה. באבה יאגה היא אחת הדמויות המוכרות ביותר מן המיתולוגיה הסלאבית, מכשפה זקנה המתגוררת בבקתה קטנטנה בלב יער, ודלת הכניסה אליה נוכחת רק בעזרת לחש קסמים. בדרך כלל היא ניצבת מל גיבורי הסיפורים, אך לא מעט פעמים מופיעה דווקא כמקור לחכמה והכוונה ומהותה נקשרה גם לטקסי חניכה במעבר בין ילדות לבגרות אשר בתרבויות רבות התרחשו מחוץ לכפר.


הספר נפתח בהצגת חייה של הדמות המספרת, אנגיישקה, המתגוררת בכפר הניצב סמוך ליער ונתון לשליטתו של מי שמכונה הדרקון, קוסם בן אלמוות. הכפר זקוק לעזרתו כנגד היער, אשר כוחות רעים שוכנים בו ומשחיתים את מי שבא עמו במגע. בכל פעם שהשחתה כזו מתרחשת הדרקון מגיע ומטפל באנשים או בעלי החיים הנגועים ומרחיק את נציגי היער השונים מן הכפרים.

בתמורה להגנה שהוא מעניק לכפרים שבשליטתו ושוכנים ליד היער, מבקש הדרקון אחת לעשר שנים לבחור נערה בת 17 שתשרת אותו במגדל בו הוא מתגורר הדרקון בוחר את הנערה המיוחדת ביותר מבין מי שבאותה שנה מלאו לה 17, היא יכולה להיות היפה ביותר, החכמה ביותר, טובת לב במיוחד או רקדנית נדירה, והוא עושה זאת בלי שדיבר אתה אפילו פעם אחת. כל הנערות ששירתו אותו בעבר סיפרו שלא חילל אותן, אך כולן גם החליטו לאחר המגורים במגדל שלא לשוב בכפר אלא להשתמש בכסף שהעניק להן כנדוניה, לעבור להתגורר בעיר ולהינשא שם.

 אנגיישקה בת 17 ותיכלל השנה בין 11 הנערות מן הכפרים שבשליטת הדרקון שיעמדו לבחירתו בטקס העשור, אבל העובדה שהיא רזה מדי, שערה פרוע והכישרון היחיד שלה הוא פגימת פרטי הלבוש שלה בתדירות יומיומית הפכה אותה באופן וודאי לזו שאין סיכוי שתבחר להיות נערת הדרקון. לכולם ברור שקאשה, חברתה הטובה ביותר של אנגיישקה, היא זו שתיבחר: היא יפה, חכמה, נחמדה ומוכשרת. קאשה אינה מפחדת מן הגורל שכולם ואף היא, מאמינים שנקבע לה מראש. אנגיישקה היא חברתה היחידה משום שבני המשפחה והחברים של מי שבני הכפרים מעריכים שתבחר כנערת הדרקון, נזהרים מלהתקרב אליה ולהקשר יותר מדי. היא גם פתחה תיעוב כלפי הדרקון שגדלה כל חייה בידיעה כי הוא עתיד לקחת ממנה לצמיתות את חברתה הטובה ביותר.

ביום הטקס הדרקון בוחן את בנות ה-17 ופרט לשאלה לשמה של אנגיישקה אינו פונה בדברים לאף אחת אחרת, חוץ מקאשה כמובן. כשהוא מסיים לבחון את הבנות הוא שב ונותן באנגיישקה מבט זועף, וזו שחוששת שהוא כועס על כך שאחזה את ידה של חברתה מרפה ממנה מיד. הדרקון ממשיך להביט בה ויוצר יש מאין כדור זעיר עם להבה לבנה-כחולה, הוא מבקש ממנה לקחת אותו בידה ומשהיא אוחזת בו הוא מציין כי כנראה שהיא הנבחרת. הוא אוחז בה ודרך חלל האוויר מעביר אותה למגדל בו הוא מתגורר.

כשהיא מתאוששת מעט היא מתבוננת בחדר אליו הגיעו, לאחר שהדרקון עוזב, ומשערת שזהו מקום המגורים שלה בעשור הקרוב. היא לומדת מה תפקידה בחייו של הדרקון אך כמי שכל חייה לא הצליחה להקפיד על מראה או בגדיה מתקשה לעמוד בסטנדרטים שהוא מציב לה ומתקשה גם לעקוב אחר המטלות השונות שהוא מטיל עליה וקשורות ליצירת הקסם שלו. הצלחה בלתי צפויה שלה חושפת בפני שניהם משהו חדש על חייה ועל הסיבה שלשמה נבחרה ומשנה את חיי שניהם וחיי הכפר והאזור כולו.


כריכות הספר בשפה האנגלית

זהו כבר הספר השני שאני קוראת ומנסה לפרוט לפרוטות את תהליך יצירת הקסם בעולם הבדיוני אותו הוא מתאר. אם בספר 'הקסם של ג'ינקס' הקסם מדומה למעשה טווייה, הרי שבספר הנוכחי נשמרת גם בעת פירוט תהליך יצירת הקסם מעין חמקמקות ההופכת את התיאור עצמו לחלק מקסמו של הספר.

נעמי נוביק טווה בעלילה שלה את כל הרכיבים ההכרחיים ליצירת סיפור עלילה קולח, שובה לב ומענג. יש בה דמות מסתורית (הדרקון) שעולמה נפרש לעינינו בהדרגה, נערה אבודה (אנגיישקה) אשר מובילה אותנו בנבכי העולם שבוראת המחברת שלה כשהיא לומדת את רזיו ביחד אתנו וצירי עלילה שונים שמניעים אותה.

לצד סיפור אהבה הנבנה באטיות מעניקה המחברת לקוראים גם אפשרות לבחון את מושגי הטוב והרע מבעד לעיני כל הדמויות בסיטואציות משתנות. כל הדמויות חוטאות בדרכן וכל אחת מהן מתעמתת עם החטאים שלה באופן אישי, כשהיא ואחרים משלמים מחיר. כל הדמויות בספר נאלצות להתמודד עם כל ההיבטים שלהן כדי למצוא את הדרך להלחם במה שמאיים על חייהן וחיי האהובים שלהן.

הבחירות של המחברת בעיצוב דמותה של הנערה הקלולסית בתחילה, כגיבורה מרכזית של אפוס שיירשם בעתיד כאפוס מרכזי בתרבות אליה נולדה, תרבות המבוססת ברובה על אפוסים שעוברים מאדם לאדם ומדור לדור ומגדירים את תבנית המחשבה של כל בני האדם הנחשפים אליהם, אינן מתיישבות עם נרטיב הגיבור/ה המוכר. לגיבורה שלנו אין ידיעה או ביטחון מוחלטים באשר לצעדים השונים שהיא נוקטת, כמו רוב בני האדם רוב הזמן, אבל היא אינה מהססת לפעול אם היא מאמינה כי כך תיטיב עם האנשים האהובים עליה. בשל כך, יכולה נוביק לאפשר לה להיות זו שתמצא מזור לבעיות הכפר בו גדלה כשתבחן את המציאות סביבה מתוך רצון להבין וללמוד.


    נעמי נוביק, 2008


נעמי נוביק היא ילידת 1973, בניו יורק, ארצות הברית. משפחתה היגרה לשם מפולין. היא מספרת שכילדה גדלה על ספריו של טולקין לצד סיפורי מעשיות פולניים וסיפורים על באבה יאגה. היא בוגרת ספרות אנגלית באוניברסיטת בראון, ומדעי המחשב באוניברסיטת קולומביה ועסקה גם בעיצוב משחקי מחשב. ספרה הראשון יצא לאור בשנת 2006 וזכה בפרסים רבים. הצלחתו הולידה תרגום לשפות רבות ושורה של ספרי המשך.




זהו הספר השני של נובה הוצאה לאור שאני קוראת וכקודמו, אפשר לי חווית קריאה שהזכירה לי את הראשוניות שהייתה במפגש עם ספרות המד"ב והפנטזיה כמתבגרת. את עטיפת הספר עיצב אור רוזנשטיין, באופן שמתכתב עם שני הספרים הנוספים שיצאו עד כה להוצאה ומעניק לספריה נוכחות ייחודית על מדף הספרים.


קראתי את הספר בלילה אחד, מתענגת על חווית קריאה שאפשרה לי לחזור לשעות אחדות להלך הרוח שליווה אותי כשפגשתי לראשונה את ז'אנר הפנטזיה כמתבגרת. מדובר ביצירה ספרותית קולחת ומענגת שמכילה בתוכה את כל מה שפנטזיה טובה צריכה. המלצת קריאה חמה.


להתרשמות בלתי אמצעית ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בקישור.


כל מי שמכיר את עולם הספרים יודע שהשנים האחרונות לא פשוטות לאף הוצאה. במציאות הזו, ייסד Didi Chanoch את נובה הוצאה לאור - הוצאת ספרים המתמקדת בתחום המד"ב והפנטזיה, אחרי שקרא וערך במשך שנים ארוכות ספרים בכלל וספרים בז'אנרים הללו בפרט, החליט שראוי להביא לקהל הקוראים בעברית את המיטב שבז'אנר.
.
עד עתה יצאו לאור במסגרת ההוצאה שלושה ספרים (רביעי עתיד לצאת לאור בקרוב), שניים מהם זכו בפרסים בתחרויות שונות בתחום. כעת הוא יוצא בקריאה, ההוצאה נמצאת בקשיים כלכליים ואתם יכולים לסייע לה להמשיך להתקיים על ידי רכישת הספרים השונים שיצאו לאור. כך גם יתאפשר לקוראי העברית להמשיך וליהנות מספרות מד"ב ופנטזיה איכותית.
כל הפרטים בקישור.


עקורה      מאת: נעמי נוביק      מאנגלית: יעל אכמון      נובה הוצאה לאור      2016      529 עמ' - כולל תודות

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

המסע אל הדרליזון / ר.ש.גילגון



בן לא זוכר הרבה מן החיים בישראל. כשהיה בן שלוש וחצי נפטר אביו. אמו השתגעה בעקבות מותו ואושפזה. הוא ואחותו נשלחו לאימוץ. אחותו שהייתה אז בת שבע אומצה על ידי משפחה בישראל ואילו הוא, נלקח עלי ידי דודו ניל, האח הצעיר של אמו שכמוה היה מוצאו מאירלנד, חזרה למולדת. לאחר תקופה קצרה מוחלט כי יעבור למשפחת אומנה משום שניל בן ה-21 מתקשה לטפל בו.

בן גדל בבית משפחת אוקונור, אח צעיר לטומי שהיה אז בן שבע ואח בוגר לפיטר אשר נולד מספר שנים מאוחר יותר. כיום בגיל 15 הוא נחשב לעושה צרות מקצועי בבית הספר ולמי שהמורה למתמטיקה, גברת אורילי, מוצאת כמעט מדי יום סיבה לרתק אותו לכיתה בהפסקות ולעתים גם עם סיום הלימודים. בן לא מתכוון לעשות בלגן, אבל מתקשה לשמור את דעתו לעצמו מול המורים או תלמידים אחרים, פרט לכך הוא נחשב לתלמיד די טוב בכל המקצועות.

בן לא מוכשר במיוחד בספורט, בניגוד לאיתן חברו הטוב ביותר, ומיכאל אשר חבר של איתן בעקבות התחביב הספורטיבי המשותף שלהם. הוא גם פחות יפה מהם, אבל לדעתו השיער החום לו ועיניו החומות מקנים לו חן מסוים שביחד עם הזיפים שגידל לאחרונה וההרגל שלו להתעמת עם המורים יוצרים בו עניין בקרב הבנות בשנה האחרונה.

לאחרונה החל בן לסבול מחלומות חוזרים בלילות בהם הוא מוצא עצמו אבוד ביער ומנסה להתחקות אחר קול הקורא בשמו, החלומות מקשים עליו לישון טוב בלילות ומותירים אותו עייף בסוף הלילה.  במשחק כדור עם שנים מחבריו מתפתח בו התקף זעם בו הוא מטיח כדור במיכאל המתגרה בו,ושובר את אפו. בן לא מצליח להירגע מן הזעם שהוביל אותו להתקיף את מיכאל ומחליט לחזור הביתה ברגל. ההליכה לא משככת את זעמו וכשהוריו מעמתים אותו עם מה שקרה הוא מתפרץ עליהם בצורה בה מעולם לא הרשה לעצמו ומטיח בהם דברים קשים. מבלי להמתין לתשובתם הוא עולה לחדרו. הוא יוצא עם חבריו לבילוי וכשהוא חזור מופתע לגלות כי הוריו אינם מתעקשים למצות אתו את הדין ומנסים להבין מה גרם להתנהגות החריגה שלו, בן שמרגיש מבולבל בעצמו מציין בפניהם שלאחרונה חש צורך לבקר את אמו, כפי שנהג לעשות אחת לשנה עם אחד מהוריו, השניים מבטיחים לשקול את הנושא ומחליטים שעונשו יהיה ריתוק לחודש.

בבוקר מבשרת לו אמו שהחליטו לאפשר לו לנסוע בחג הקרוב לבקר את אמו, כשהוא מספר על כך לחברו הטוב איתן זה מציע להצטרף אליו ויחד עם אביו של איתן הם מחליטים כי ייסעו לישראל. הביקור שלו בישראל מתנהל אחרת מכפי שיוכל לשער לעצמו. אמו של בן אינה נמצאת במוסד בו שהתה מאז תקפה אותה מחלת השיגעון ואיש אינו יודע מדוע הועברה ממנו ומדוע לא עודכנו את בני המשפחה. לאחר הביקור במוסד החדש, מחליטים איתן ובן לצאת לבילוי עם בנות שפגש איתן באכסניה בה הם לנים. הדייט הכפול מתפתח לערב שונה מן המתוכנן בעקבותיו מוצאים עצמם בן ואיתן בעולם מקביל המתנהל על פי חוקים שונים לחלוטין, ולבן יש בו תפקיד: הוא מהווה אחד משומרי השער המפריד בין העולמות כאשר הוא מופקד על הצד בו הוא חי, ובעולם האחר מופקדת עליו נערה אחרת.

המסע של בן בעולם המקביל חושף אותו לאפשרויות קיום שונות מכפי שהכיר כל חייו ומאפשר לו להכיר מעט יותר את המשפחה ממנה הגיע ואת הבחירות השונות של המתגוררים במקום. לכאורה נדמה כי שני העולמות זהים, בני האדם היערות ובעלי החיים דומים, אבל בעולם החדש אליו הגיע בני האדם משתלבים בתוך הטבע ובעולם בעלי החיים בדרך שאינה פוגעת בקיומם של אלו ואף מאפשרת להם לפעול בשיתוף פעולה שאינו מכיר מעולמו שלו. גם בתוך העולם הזה חיים אנשים שבוחרים להתנתק מן הטבע, ניתוק הגובה מחיר מן הטבע ושאר בני האדם.


הקריאה בספר מקרטעת בתחילתו, לרגעים אחדים אני עוצרת ומנסחת מחדש משפטים שלמים שניתן היה לכתוב ולערוך מעט אחרת, אבל מרגע מסוים אני נשאבת אל תוך העולם של בן ומתקשה להתנתק ממנו עד לסיום הספר. מחברת הספר בעלת תואר ראשון בביולוגיה ותואר נוסף במחשבה ביולוגית, מצליחה לברוא בספר שלה עולם חדש בו החוקים שאנו מכירים מעולמנו נשמרים אך לצידם מתפתחות אפשריות נוספות המדגימות בצורה נפלאה סימביוזה אפשרית בין האדם לטבע בשלל צורות והיבטים.

קסמם של ספרי פנטזיה נעוץ ביכולת שלהם לקחת את המציאות היום יומית שלנו ולצבוע אותה בצבעים נוספים המעניקים לה נופך קסום אך כזה המתכתב ללא הרף עם המוכר והידוע בדרך היוצרת אצל הקורא תחושה כי המאורעות המוצגים לו יכולים להתרחש באמת. בספר הנוכחי הקסם עובד.


המסע אל הדרליזון הוא ספר פנטזיה לבני הנעורים המספר את סיפורו של עולם בו בני האדם חיים בסימביוזה עם הטבע, חיבור המאפשר לרובם להכיר את מהותם הפנימית ולפעול לאורה בדרכים נפלאות. בן המגיע לעולם הזה מעולמנו שלנו מוצא כי יש לו תפקיד במאבק כנגד בני אדם מן העולם ההוא הפועלים לניתוק הסימביוזה ופגיעה בה. מדובר בספר פנטזיה מרתק ומעורר מחשבה המומלץ בחום לבני נוער ולחובבי ספרות נוער ופנטזיה.


בקישור שלהלן ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר להתרשמות בלתי אמצעית ממנו.


המסע אל הדרליזון      מאת: ר.ש. גילגון      הוצאת אסיף      2015      327 עמ'

יום שבת, 25 ביוני 2016

הסכין והרקיע / פטריק נס



ספרות מעצם טבעה, גם זו המתארת אירועים שקרו באמת, נשענת על כישרונו של הכותב לתרגם את מה שהוא רואה בעיני רוחו למילים שתצלחנה לגעת בקוראים. ספרות פנטזיה מהגדרתה יכולה לפרוץ את כל גבולות המציאות המוכרת ולהגדירן מחדש בעולם שנברא בין כרכיה. מחבר הספר, פטריק נס, יצר בטרילוגיית הספרים "כאוס מהלך" מציאות שהגבולות שלה משיקים לאלו המוכרים לנו מחיינו אנו, אך זרמי המעמקים שלה מעניקים לה פרשנות שונה.


בשני הכרכים הראשונים של הטרילוגיה התוודענו לעולמם של אנשי כדור הארץ שנאלצים לעזבו לאחר שבני האדם הפכו אותו לכזה שלא ניתן לחיות עליו. חללית אחת יוצאת לתור את הכוכב שנמצא כמתאים למגוריי בני האנוש, על מנת לוודא כי יהיה מוכן להגעתם של אחרוני תושבי כדור הארץ שעתידים לעבור אליו. על כוכב הלכת החדש כבר מתגוררים צאצאי השליחים הראשונים שיצאו לתור את העולם החדש.

גם את אנשי העולם החדש פגשנו בספרים הקודמים. הזמן והמתיחות ביניהם חילקו אותם לשתי קבוצות, האחת עיקרה גברים ומונהגת על ידי ראש עיר שרוצה להיות שליט העולם החדש. השנייה, מונהגת בידי המרפאה המובילה של העולם החדש שמוצאת כי דרכו ומטרותיו של ראש העיר עתידות להמיט כלייה על האנושות בכללה.

אך ההבדל בין הגברים והאנשים על פני כוכב הלכת החדש לא מתבטא רק בהעדפות ההנהגה שלהם. על פני כוכב הלכת החדש מתרחש עם הזמן תהליך בלתי הפיך בו מחשבותיהן של הגברים משודרות באופן בלתי פוסק ממוחם אל הסביבה. הנשים שהגיעו לכוכב הלכת הזה לא נדבקו במה שכנראה הפך את כוונותיהם של הגברים לשקופות ומחשבותיהן נשארות אצלן. גם בעלי החיים השונים על פני כוכב הלכת הזה שקופים לבני האדם אף כי דרך התקשורת שלהם עם בני האדם אינה מילולית במובן המקובל.

שתי קבוצות בני האדם בעולם החדש מתעלמות מן השואה שהמיטו על תושביו המקוריים של הכוכב, הספקלים. אומה שוחרת שלום שלא הייתה ערוכה למתקפה של בני האדם וכתוצאה מכך רבים מבניה נהרגו ורבים עוד יותר נשבו והפכו לגזע העבדים של בני האדם. בשני הכרכים הראשונים לנו כקוראים וגם לבני האדם על פני כוכב הלכת, לא הייתה הכרות טובה מספיק עם עולמם של הספקלים שפרט לאחד, 1017 שם שניתן לו על ידי מספר המתכת שנצרבה לעורו ולא ניתנת להסרה, לא שרדו. את קולו של 1017 שמענו לראשונה בסיום עלילתו של הספר הקודם ובספר הנוכחי קולו מקבל ביטוי שווה לנציגיהם של שני עולמות בני האדם, טוד ו-ויולה שסיפור האהבה שלהם הוא זה שמחבר בין כל העולמות כולם.


בספר הנוכחי באים לידי ביטוי הזרמים העמוקים המניעים את כל תושבי כוכב הלכת. נפרשים בבהירות כוונותיהם של מנהיגי קבוצות בני האדם השונות על הכוכב ומתגלה לראשונה האמת מאחורי גזע הספקלים החי על כוכב הלכת. בסופו של הספר הקודם מגלים בני האדם כי גזע הספקלים שחשבו כי הושמד כולו במתקפת בני האדם האחרונה על עבידהם, חי וקיים ומתפרש על פני חלקים נוספים על כוכב הלכת. אבל טיבו האמתי של הגזע עדין לא נהיר להם ויחד אתם אנו מגלים את מקור כוחם של הללו ואת הסיבה לדרך בה הם חיים על פני כוכב הלכת.

המאבק על השליטה בכוכב הלכת החדש הוא רק סיפור המעטפת, הכוכב האמתי של טרילוגיית הספרים הזו הנו טבעם של בני האדם. רוב בני האדם נוטים להשליך על סביבתם את תפיסת העולם האישית שלהם ומשם לפרש את מעשיהם של אחרים על פי ההיגיון הפרטי שלהם. גם תושבי כוכב הלכת החדש, בני אדם וספקלים כאחד, משליכים אלו על אלו את עולמם הפרטי ופועלים בהתאם לתפיסתם. גיבורי הסדרה, טוד ו-ויולה, בני נוער צעירים, הם כמעט היחידים המנסים לשבור את התבנית הקיימת וליצור מציאות אחרת שלא תשקף את התפיסות הנוכחיות של בני האדם, אלו שהביאו להשמדתו של כדור הארץ הישן ופוגעות בקיומו של כוכב הלכת החדש.

הבחירה של פטריק נס להעניק לבני נוער את הובלת העלילה והמהלכים השונים בטרילוגיה שלו, היא זו המאפשרת הגדרה מחדש של גבולות המציאות בספריו. דרכו של עולם היא שבני אדם מתכנסים במשך השנים להגדרות העצמי והעולם שיצרו לעצמם והיכולת שלהם לעכל מציאות השונה מתפיסת עולמם הולכת ומצטמצמת ככל שעובר הזמן. שינוי בדרך כלל מושג על ידי מי שעקרונות הקיום שלו לא התגבשו עדין והוא יכול להגדירם מחדש בהתאם לנסיבות המשתנות. ובני נוער שעסוקים בשלב זה של חייהם בהגדרת מושג העצמי שלהם והעולם בו הם רוצים לחיות הם המתאימים ביותר לחולל שינוי במציאות הסובבת אותם.

יצירת של גזע הספקלים מעניקה לטרילוגיה הנוכחית את הערך המוסף שלה ההופך את סדרת הספרים הזו לעצמתית כל כך, המסר שלה מאפשר לקוראיה לבחון מחדש את העולם שהם מכירים ולנסות לנתח אותו בכלים שונים מאלו המשמשים את בוחניו לאשרר את הגדרתו.



הדבר הראשון שעשיתי לפני שהתיישבתי לכתוב את הסקירה הוא לבדוק האם מחבר טרילוגיית הספרים שעכשיו סיימתי לקרוא הוציא לאור ספרים נוספים, ויש לו. מלבד שלוש נובלות המתכתבות עם סדרת "כאוס מהלך" הוציא לאור בשנת 2013 מס' ספרים שהמסקרן מביניהם הוא הספר: "More Than This" שנדמה שממשיך את הקו היצירתי שלו ומעניק לבני נוער חוויה ספרותית החורגת מגבולות השטאנץ' המקובל. כולי תקוה שספריו הנוספים יתורגמו בקרוב לשפה העברית.



אי אפשר לדון בטרילוגיה הנוכחית בלי להתייחס לעיצובי הכריכה המרהיבים שלו המתכתבים עם תכניו בדרך מקורית העולה על זו של מי שעיצבו את כרכי הסדרה בשפת המקור.


הספר הראשון בסדרה יצא לאור לראשונה בשנת 2011 והכריכה שלו שונה מזו המוכרת. שנתיים מאוחר יותר בחרה הוצאת הספרים להדפיס מחדש את הכרך הראשון בסדרה סמוך למועד יציאת החלק השני. שני הכרכים עוצבו בדרך המתכתבת זו עם זו ועם תכניו של הספר והתוו את הקו העיצובי של הספר השלישי והאחרון בסדרה.


על עיצוב עטיפות הכריכה העברית הופקדה רות גוילי, מאיירת בוגרת בצלאל שאיוריה מתפרסמים בעיתונים שונים בארץ ובעולם והיא עוסקת בין השאר גם בעיצוב כריכות ספרים. באופן אישי מצאתי כי עיצוביה המרהיבים לוכדים את מהותו של הספר בצורה מהפנטת של ממש.


זה עצוב כשסדרת ספרי פנטזיה מסתיימת, העולם הבדיוני שאתה, הסופר ועוד מספר קוראים משתנה החייתם מעצם הביקור בו, חדל פתאום מלהתקיים. חוקי המציאות הייחודיים שהעניקו לעלילה את ערכה ממשיכים להעסיק אותך עוד זמן מה, כשאתה מנסה לשער אלו תופעות היית רוצה לקחת מן העולם הדמיוני לזה שלך. בהקשר הזה, סדרת ספרי כאוס מהלך גורמת לך לרצות מאוד שמשהו מן התכונות הייחודיות של תושבי כוכב הלכת עליו מתנהלת העלילה יקרום עור וגידים גם בעולמנו אנו.

שלושה חלקים יש לסדרת הספרים 'כאוס מהלך' אשר בניגוד לסדרות ספרים אחרות, כל כרך מהם ראוי ומקדם את עלילת הספר בצורה משמעותית. מומלץ בחום לבני נוער, חובבי ספרות בדיונית וכל מי שספרים מעוררי מחשבה חביבים עליו.


הסכין והרקיע - כאוס מהלך 3      מאת: פטריק נס      מאנגלית: מיכל אלפון      הוצאת כנרת זמורה ביתן      10.2015      570 עמ'      מחיר בתקופת ההגנה: 78 ש"ח


העמודים הראשונים של הספר למי שלא יכולים להתאפק:

יום שלישי, 21 ביוני 2016

השקט והשאל / פטריק נס



השקט והשאל הוא הספר השני בטרילוגית "כאוס מהלך", על הספר הראשון, החור שברעש, כתבתי סקירה ממש לאחרונה. כמו בכל טרילוגיה שמוכרת לי מהעבר ציפיתי לנפילת מתח מסוימת בעלילת הספר השני, הפעם ציפתה לי הפתעה. פטריק נס מצליח ליצור בספר ההמשך ל"החור שברעש" עלילה מרתקת שאינה נופלת מקודמתה ובנקודות מסוימות אף עולה עליה.
אם עלילת הספר הראשון בטרילוגיה שטחה בפני הקוראים עולם דיסטופי שגיבוריו הם צעירים העוברים מסע התבגרות המקבל ביטוי חיצוני מעיקרו, וכנהוג בעולם הפנטזיה הייתה בו הבחנה ברורה בין טובים ורעים, הרי שבספר הנוכחי  היא לא קיימת יותר. הבלבול באשר לטבע הדמויות מתעתע לעתים וגיבורי הספר הראשון, טוד וויולה, המובילים את העלילה בספר הנוכחי - מוצאים עצמם מתלבטים לא פעם גם באשר להבנת טבעם עצמם. בלבול אשר מוביל אותם למסע התבגרות פנימי מעיקרו, כזה שרוב בני האדם ממשיכים לעבור כל חייהם.

עלילת הספר השני בטרילוגיה מתרחשת בעולמחדש בעיר הייבן שלאחר שנכבשה בידי הכוחות שהוביל ראש העיר פרנטיס, שונה שמה לניו-פרנטיסטאון. בעוד שהספר הקודם תיאר את עולמחדש דרך סיפור המסע של טוד וויולה מתמקדת עלילת הספר הנוכחי בטבעם של בני האדם תוך שהיא מתעקשת לטשטש במכוון את ההבחנה בין טובים לרעים, שבניגוד לשכיח בספרות במציאות היומיומית המוכרת לכולנו אינה חד משמעית. החידוש שבשמיעת מחשבותיהם של כל השייכים לעולם החי על פני עולמחדש (פרט לנשים) מפנה את מקומו לדיון בטבעם של בני אדם בכלל ומנהיגים בפרט.

בפתיחת הספר הנוכחי טוד שנשא את ויולה על ידיו בסוף הספר הקודם כשהיא פצועה אנושות אל תןך העיר הייבן רק כדי לגלות שראש העיר פרנטיס ואנשיו הקדימו אותו, מתעורר לאחר שהוכה עד אבדן הכרה בניסיון למנוע מהם לקחת אותה, ומגלה כי הוא קשור לכיסא ומתושאל באשר לבת הלוויה שלו. טוד נדהם לגלות שפרט לרעש המלווה את מחשבותיו שום קול אינו בוקע ממעניו. עובדה שמתבהר לו מאוחר יותר כי מקורה בתרופה שתושבי הייבן רקחו על מנת לנטרל את הרעש המלווה את הגברים, ולו לזמן מה.

ראש העיר פרנטיס מעוניין להיות שליטו של הכוכב והעובדה שחללית מאוישת מעולמישן עתידה להגיע בשבועות הקרובים לכוכב ובתוכה אזרחים עתידיים חדשים מרכזת את מרב מאמציו בתכנית שתהפוך אותו למי שיעצב את עולמחדש בצלמו. טוד וויולה מופרדים זה מזו בניסיון לקבל מעט מידע על מועד הגעתה של החללית, במקביל מנהיג ראש העיר פרנטיס הפרדה בין גברים לנשים שהוא מנמק לתושבים בדרכים שונות. טוד שלמד מה הייתה משמעותה של הפרדה כזאת בפרנטיסטאון הישנה חושש מהעתיד לבוא.

ויולה שנורתה בידי בנו של ראש העיר פרנטיס מתעוררת בבית המרפא ולומדת מהמרפאה קויל ומנשות המרפא האחרות על מעשיו של ראש העיר פרנטיס בניו-פרנטיסטאון, עם הזמן היא לומדת גם על השקט, תנועת המרי הנשית של העיר כשעוד נודעה בשם הייבן. ממעקב אחר המרפאת הראשית, קויל, היא לומדת שהיא מנהיגה את הארגון יחד עם נשים מרפאות נוספות ושהן מתכוננות להלחם בראש העיר פרנטיס.


בעוד שהספר הקודם, שהציג לנו את עולמחדש, סופר כולו מנקודת מבטו של טוד הצעיר ועקב אחר הקורות אותו, הספר הנוכחי מציג שתי נקודות מבט שונות על האירועים המתרחשים בניו-פרנטיסטאון, זו המוכרת של טוד וזו של ויולה, המציגה לקוראים את נקודת המבט שלה על טוד ועל כל המתרחש על פני עולמחדש. עורכי הספר יוצרים פונט מובהק המשמש כל דמות להצגת נקודת המבט שלה על האירועים, בראש כל פרק (לצד הכיתוב המבדל) מופיע שמה של הדמות הדוברת.

פטריק נס דן, לצד עלילת פנטסיה דיסטופית, בנושאים שונים הרלוונטיים לחיי היום יום של כולנו. דרך דמויותיהם של הספקלים - גזע החייזרים דמוי האדם שחי בעולמחדש לפני הגעתם של בני האדם, נס דן בגזענות הקיימת בקרב בני האדם. הבחירה לערוך דיון כזה בין שני גזעים שונים דמויי אדם מאפשרת לנס להאיר את הנושא בדרך מרוחקת מעט מזו המוכרת לנו ולבחון אותה בכלים אובייקטיביים יחסית. הגזענות הברורה בהקשרם של הספקלים אינה האלמנט היחיד שמתקשר לדמות החייזרים העולה מן הספר, הניסיון להשוותם לבעלי חיים שונים (ניסיון שאינו שונה מן התיאורים בהם בוחרים גזענים רבים להשתמש בדיוניהם) מעלה לדיון גם את סוגיית יחסם של בני האדם לבעלי חיים באשר הם.

גם הטוב והרע כמושגים יחסיים עולים לדיון עם ההתקדמות בעלילת הספר כאשר ויולה וטוד מסופחים, שלא מרצונם, לשני הצדדים השונים הנאבקים על השליטה בניו-פרטינסטאון. כל צד מנסה לשכנע אותם בצדקת דרכו ולרתום אותם לעזרתו. ההבחנות הראשוניות של השנים באשר לטיבם של מנהיגי הצדדים ודרכי הפעולה שלהם, עוברות תהפוכות רבות ככל שהמציאות מתקדמת והניואנסים הקטנים המרכיבים את היום יום האנושי מציגים פכים נוספים מעולמם של האנשים בשני הצדדים.


השקט והשאל - הספר השני בטרילוגיית כאוס מהלך, הוא ספר פנטזיה לבני הנעורים הכתוב בשפה קולחת, אך הרעיונות שבו מעוררי מחשבה ונשארים עם הקורא הרבה אחרי שהפרטים הקטנים שמרכיבים את העלילה מתחילים להתפוגג. אל תקראו את הספר הנוכחי לפני שהתוודעתם לעולמחדש בספר הראשון בסדרה.




השקט והשאל - כאוס מהלך 2      מאת: פטריק נס      מאנגלית: מיכל אלפון      הוצאת כנרת זמורה ביתן      2013     490 עמ'    


אם קראתם את החלק הראשון בטרילוגיה אתם מוזמנים לקבל טעימה מן הספר ולקרוא את הפרק הראשון כבר עכשיו:

החור שברעש / פטריק נס



בעיר פרנטיסטאון חיים רק גברים, זאת אומרת 146 גברים ונער אחד - טוד. עוד חודש גם טוד יהפוך לגבר. בפרנטיסטאון כל שנה מורכבת משלושה עשר חודשים, טוד הוא בן 12 ושנים עשר חודשים. עוד שלושים יום כשימלאו לו 13 יהפוך באופן רשמי לגבר. בעולמחדש בה שוכנת העיר פרנטיסטאון לא נשארו יותר בני אדם פרט ל 147 התושבים של העיר, כולם נכחדו במלחמה הגדולה מול הספקלים. המלחמה הגדולה מול הספקלים - גזע החייזרים ששכנו על הכוכב החדש אליו הגיעו בני האדם כשהעולם שלהם היה צר מלהכיל, הביאה להכחדתם של החייזרים. במסגרת המלחמה הגדולה שחררו הספקלים וירוסים שהרגו את הנשים והפכו את כל מחשבות הגברים לגלויות. מכיוון שאביו של טוד מת עוד לפני לידתו, אימצו אותו בן וקיליאן שגידלו אותו ממש כאילו היה בנם.

ליום ההולדת האחרון שלו קיבל טוד במתנה את מנצ`י, הכלב שקיליאן קנה רק כדי לא להרגיז את ראש העיר פרנטיס (שקרא לעיר על שמו אחרי המלחמה). אנו נתקלים בטוד לראשונה כשהוא יוצא לשליחות מטופשת שלא מתאימה לגברים, לקטוף תפוחים מן הביצה על פי בקשתו של בן. זו עוד הזדמנות של טוד לקחת אתו את מנצ`י לסיבוב ארוך ולשמוע את הקשקושים הבלתי פוסקים שלו, כן, בעולמחדש בעלי החיים מדברים. זה לא שלכלבים יש משהו חשוב להגיד, מסתבר כי העובדה שהם מדברים לא הפכה אותם לחכמים במיוחד. גם החרקים, היונקים ושאר היצורים על גבי הכוכב לא באמת חשפו לבני האדם הוכחות מרשימות לחכמתם כשהללו החלו לשמוע אותם מדברים.

הטיול של טוד לקטיף התפוחים מפגיש אותו עם תופעה חריגה בעולמחדש, חור בתוך הרעש. כי את זאת צריך לדעת, החיים על פני כוכב עולמחדש אף פעם לא שקטים. בכל מקום בו יש יצור חי מלווה אותו מעטפת רעש ההולכת עמו לכל מקום, כל יצור חי בעולמחדש חושף בפני סביבתו את עולמו הפנימי באופן בלתי פוסק. כך טוד יודע איך נראות נשים מתוך זיכרונותיהם של הגברים שחיו עמן (יש גם וידואים - סרטי וידאו בשפתו של טוד, שמר פרנטיס, ראש עיריית פרטניסטאון, הרשה לנערים לצפות בהם כשהיו ילדים מסיבות חינוכיות. בשלב מסוים החליט מר פרנטיס שהצפייה בהם מיותרת, אז טוד לא זכה להכיר את כל הסיפורים על העבר האנושי של תושבי עולמחדש). החור שברעש, שעבור טוד מגדיר בהעדר כל רחש מציאות חדשה של יצור שברו אינו מעיד דבר על תוכו, מסקרן אותו מאוד. כשטוד מתחיל להתחקות בעקבותיו, מיקומו של החור משתנה. לפני שטוד מספיק להתקרב לחור שברעש יחד עם מנצ`י כלבו, תופס אותם הכומר של העיר, אהרון - שאינו שפוי במיוחד.

המפגש של טוד בביצות עם החור שברעש ועם אהרון, מוביל לשרשרת מהירה של אירועים המשנים את תפיסת המציאות של טוד ומעמידים בסימן שאלה את כל מה שידע על עצמו ועל העולם בו הוא חי עד לרגע ההוא.

פטריק נס יצר ספר פנטזיה הגולש לתחום המד"ב ועיקרו סיפור מסע של נער מתבגר להיכרות עם עצמו דרך חשיפה מחדש של המציאות בה הוא חי. העולם הייחודי שבונה נס בטרילוגיית הכאוס המהלך שלו מרתק ומתכתב בו זמנית עם ספרות הפנטזיה וספרות המד"ב. נס מסביר את התופעות הנמצאות בספר ואינן קיימות במציאות היומיומית שלנו בקדמה טכנולוגית,  אף כי חלקן נוטות יותר לאפיון מציאות התואם את ז`אנר הפנטזיה.

גיבורו של נס הוא נער מתבגר שליבו נמצא במקום הנכון, החינוך שקיבל, היה חלקי ביותר ואמת ושקר נמהלו בו בדרך בלתי ניתנת להבחנה. אנו חווים את מסעו של טוד דרך עיניו ויחד אתו בוחנים את מעשיו בהתאם לידיעותיו אודות המציאות בכל שלב ושלב. טוד הוא נער מתבגר הנאלץ לגלות יום אחד שהמציאות שלתוכה גדל חסרת כל בסיס ממשי. כל מפגש שלו עם רכיב מציאות השונה מזו שהכיר כל חייו מכריח אותו להתעמת עם מסורות חייו בדרכים שיאלצו אותו להתבגר במהירות. שפתו של טוד אופיינית למי שלא זכו בחייהם להשכלה פורמלית רחבה וכך מילים רבות מבוטאות בצורה לא נכונה, המאפיינת נערים במצב דומה.


החור שברעש הוא ספר נעורים דיסטופי שניתן לשייך לז`אנר המד"ב. תרגומה של מיכל אלפון נעשה בשפה קולחת ההופכת אותו לכזה שקשה להוריד מן היד מרגע שמתחילים לקרוא בו. מומלץ לכל חובבי הז'אנר גם אם כמוני עברו את גיל 14 מזמן, כל עוד אינם מונעים מעצמם הנאות פשוטות.


החור שברעש הוא הספר הראשון בטרילוגיית הספרים "כאוס מהלך". הספר יצא לאור לראשונה בעברית בשנת 2011, עם תרגומו של החלק השני בטרילוגיה הוא יוצא לאור בכריכה חדשה התואמת את זו של הספרים הבאים בסדרה.



החור שברעש - כאוס מהלך 1      מאת: פטריק נס      מאנגלית: מיכל אלפון      הוצאת כנרת זמורה ביתן      2013     461 עמ'    


יום שלישי, 17 במאי 2016

עיר של נשמות אבודות / קסנדרה קלייר



סדרת בני הנפילים מתמקדת בשורה של בני נוער שדם מלאכים זורם בגופם. את ההיכרות עם עולמם עשינו דרך עיניה של קליירי, צאצאית נפילים בעצמה אשר לא הייתה מודעת לעובדה זו עד שהגיעה לגיל עשרה והעולם שהכירה החל להשתנות למול עיניה. במקביל להבנה כי העולם שונה מכפי שחוותה אותו כל חייה, הסתבר לה כי השכן האהוב שגידל אותה כאב כל חייה ותמך באמה הוא איש זאב וצאצא לנפילים בעצמו, ואמה הייתה נשואה לאחד מצאצאי הנפילים המפורסמים ביותר בעולם שרוב בני האדם לא מכירים, צאצא שהפך את עורו ויצא נגד כל מה שבני מינו מאמינים בו.

לאורך ארבעת הספרים הראשונים בסדרה הכרנו לעומק את עולמם של צאצאי הנפילים או כפי שהם נקראים "בני הנפילים", את מקור הכוח שלהם, את היכולות שלהם ואת המגבלות שלהם. פגשנו את מי שמסייעים להם בפעילותם למיגור כוחות הרוע בעולם ואת מי שנחשבים כאויבים שלהם. למדנו להכיר לעומק את שורשי המחלוקות בין הערפדים, בני הנפילים ואנשי הזאב. פגשנו את השדים שמצליחים להסתנן לעולם בני האדם, את הפיות שאיש אינו יודע באמת מה עמדתן בנושא כלשהו ומה משמעות המילים שלהן ובעיקר התוודענו למספר סיפורי אהבה שהם הם הצירים שמניעים את עלילת הסדרה כולה.

הספר הרביעי בסדרה הסתיים כשאמו של סיימון גלתה שבנה הפך לערפד. הרתיעה שלה ממנו הכאיבה לו יותר מכל דבר אחר בחייו. במקביל, התברר לכולם שג'ייס נעלם ביחד עם סבסטיאן שכולם החשיבו כמת. במהלך עלילת הספר הרביעי בסדרה נוצר שיתוף פעולה יוצא דופן בין שוכני העולם בעלי כוחות העל המקימים יחד מועצה בה ניתן לכל מין מקום שווה. בני הנפילים משלבים ידיים עם הערפדים ואנשי הזאב כדי להילחם ביצורים שניסה אביה הביולוגי של קליירי להעלות מן השאול והאמין כי יסייעו לו לשלוט בעולם.

הספר החמישי ממשיך את קו העלילה שנרקם בספר הקודם ועוסק במועצה שהוקמה ובפוליטיקה הקטנה שהיא חלק מכל גוף שלטוני באשר הוא. לצד הצצה לעולם המבוגרים, הספר ממשיך להתמקד בעולמם של בני הנוער המניעים את העלילה אך המחברת עושה צעד החורג מאוד מן המקובל בספרות האמריקאית המיועדת לבני הנעורים, הזוגות בספר שלה שוברים את כללי העולם בו הן חיות וגם לא מעט טבואים בחברה האנושית שלנו: זוג הומוסקסואלי עם הפרש גילאים גדול, בני מינים שונים המתאהבים אלו באלו וגם נושא שהוא טבו כמעט בכל מקום אפשרי, גילוי עריות. הרצון של סבסטיאן, אחיה הביולוגי של קליירי, להפוך לבן זוגה גם אם רק במטרה לערער אותה, נדון בספר הנוכחי בהרחבה דרך סבסטיאן אשר פרט לדם מלאכים זורם בו גם דם שדים, ומוצג כמי שמוסר אינו ערך עבורו והוא בוחן את המציאות בכלים אחרים. בנוסף. היא מאפשרת לדמויות שלה לעשות אהבה (גם אם זו אינה מתוארת בהרחבה בספר) - עוד בחירה מאוד לא מקובלת בספרים המיועדים לבני נוער אמריקאים.

בספר הנוכחי עסוקים קליירי וחבריה בחיפוש אחר ג'ייס, חיפוש אשר המבוגרים בעולמם התייאשו ממנו. בשביל למצוא אותו קליירי מוכנה לקחת סיכונים כשאינה יודעת איזה מחיר תאלץ לשלם עליהם. המאבק של המועצה המשותפת כנגד כוחות המנסים לחדור לעולם בו הם מתגוררים לצד בני האדם נמשך כשמסתבר שלמרות מות אביה של קליירי האיום לא הוסר.


את הספר הראשון בסדרת בני הנפילים, אשר יצא לאור בשנת 2011, רכשתי בחנות הספרים כשלא הצלחתי לעמוד בפיתוי להכיר סדרת ספרי פנטזיה חדשה. קסמה לי הבחירה של קסנדרה קלייר ליצוק לעולם הפנטזיה שבראה את הנפילים, דמויות מיתיות אשר טרם זכו לככב בספרי פנטזיה. למרות הכניעה לחוקי הז'אנר והאכזבה מן הספר השני - שנפל למלכודת ספרי ההמשך, נשארתי נאמנה לסדרה. הספרים הבאים בסדרה הזכירו מפגש עם קרוב משפחה אהוב שהתגעגעת אליו על אף פגמים קלים באישיותו. ככה מרגישה גם חווית הקריאה בספר החמישי בסדרה (מתוך 6) והאחרון שתורגם לעברית.

הסדרה נכתבה ומיועדת בראש ובראשונה לבני נוער, אך אני גורסת שספר טוב מתאים לבני כל הגילאים, שנות העשרה שלי הן זיכרון רחוק ובכל זאת אני מוצאת שספרי נוער טובים הם ספרי קריאה ראויים גם בגילי. ז'אנר הפנטזיה חביב עלי מגיל צעיר ולצד קריאת ספרים המשתייכים לז'אנר אני גם צופה אדוקה בסדרות טלוויזיה העושות מחווה לספרים שהפכו לקלסיקה בתחום או כאלו הבוראות עולמות מקוריים משלהן.

מחברת הספר מכניסה לעולם הפנטסטי שבראה נושאים המונחים על סדר היום של בני נוער בימינו. הבחירה לעשות זאת בספר פנטזיה מקהה מעט מן העוקץ שיכל להיות לעיסוק בנושא בספר פרוזה המיועד לבני הנעורים. הבחירה הזו מצליחה להתכתב עם עולמם של בני נוער רבים שחיי האהבה שלהם אינם תואמים את המודל המקובל ועושה זאת בדרך מקורית וראויה להערכה.

ראויה לציון גם עשייתה של הוצאת גרף צעיר לאורך השנים. ההוצאה מכבדת את אוהדי ז'אנר הפנטזיה ואת הקורא הישראלי בכלל. ספריה זוכים לכך שכל העוסקים במלאכת הוצאתם לאור הם אנשי מקצוע איכותיים. על הספר הנוכחי הופקדו המתרגמת ענבל שגיב נקדימון, עורך הטקסט צפריר בשן, וכמובן רני גרף עורך ההוצאה.


אם המבחן בסדרת פנטזיה הוא האם בסיום קריאת הספר אתה סקרן לדעת מה עלה בגורל הדמויות והעולם הדמיוני בו הן מתקיימות, הרי שהספר הנוכחי עובר אותו בהצלחה. אני בהחלט מחכה לספר האחרון בסדרה שההוצאה ציינה כי יצא לאור עוד השנה. 


עד שתפגשו בספר, תוכלו להתרשם מן הפרק הראשון שלו בקישור הבא.


עיר של נשמות אבודות - בני הנפילים 5      מאת: קסנדרה קלייר      מאנגלית: ענבל שגיב נקדימון      הוצאת גרף צעיר      02.2016      470 עמ' - כולל הערות ותודות      מחיר בתקופת ההגנה: 78 ש"ח