‏הצגת רשומות עם תוויות פנטסיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פנטסיה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 6 בנובמבר 2017

קרבל / סטפני גרבר



בחייו של כל קורא יש תקופות בהן הוא מתקשה לצלוח ספרים, לעתים זה נובע מתחושת רוויה ולעתים הנסיבות חיצוניות מעיקרן. כך או כך, לאחרונה אני מתקשה לצלוח ספרות יפה וכשאני קוראת מדובר בדרך כלל בספרות המיועדת לילדים ולנוער. גם אז המילים מתקשות לתאר את חווית הקריאה. במקרה של הספר הנוכחי, 460 עמ' של ספר שקראתי בבת אחת מתחילתו ועד סופו, יש לי הרגשה אני מתחילה לצלוח את משבר הקריאה והכתיבה שלי תודות לספר.


לסקרלט, בתו הבכורה של מושל האי הכבוש טריסדה, יש חלום אחד שמלווה אותה שנים רבות: לפגוש את שחקני הקרבל, משחק ייחודי ששמעו יצא בכל מדינות האימפריה. מאז שהייתה בת 10 שלחה מכתב לאדון הקרבל בבקשה שיגיע עם שחקניו לאי שלהם על מנת שיוכלו היא ואחותה הצעירה ממני בשנה, טסה, לחוות את החוויה הייחודית שהוא מציע. שמעו של הקרבל הגיע אליהן מסבתן, אשר לאחר היעלמה של אמן היוותה להן משענת בעוד אביהן הולך והופך לאיש קשה שלא חוסך מן השתיים את נחת זרועו ואת הדרכים הסדיסטיות השונות שהוא ממציא כדי להעניש אותן ולהפוך אותן לצייתניות.

שבע שנים שולחת סקרלט לאדון הקרבל מכתבים המבקשים ממנו להגיע לאי בו היא מתגוררת ובשנה השביעית היא מקבלת ממנו הזמנה להגיע ביחד עם ארוסה העתידי אל הקרבל אשר יישהה על אי לא רחוק ממקום מגוריה. מכתב התשובה הגיע אליה ביחד עם שלושה כרטיסים המיועדים גם לאחותה הצעירה אך על מנת שתוכלנה להגיע לאי בו שוכן הקרבל יהיה עליהן לעזוב את האי בו משמש אביהן כשליט, מעשה שלא עשו מעולם משום שהוא אוסר עליהן לעזוב. בעזרתה של אחותה הצעירה טסה הן מגיעות בדרך לא דרך אל הקרבל אך המשחק אליו התאוותה סקרלט כל חייה מצטייר כחוויה שונה מכפי שיכלה להעריך.

אדון הקרבל הוא לג'נד, קוסם מסתורי שאיש לא זכה לחזות בפניו אך לפי סיפוריה של סבתן קיבל את כוחות הקסם שלו לאחר שעזבה אותו לאנחות ונישאה לגבר אחר. נאמר להן שייסד את הקרבל, משחק עתיר קסם וכשפים המתרחש מדי שנה למשך שבוע אחד, כדי לגרום לאהבתו לשוב אליו אך הדבר לא עלה בידו. הכוחות שקיבל כחלק מעסקה שעשה עם מכשפה בתחילת דרכו, מאפשרים לו להפוך משחק תפקידים פשוט לחוויה על טבעית הנוגעת בחייהם של כל מי שבוחרים לשחק בו.

סקרלט המגיעה לאי מעט לאחר אחותה, מבלה את כל זמנה בחיפוש אחריה ולומדת לצד המסע שהיא עורכת במשחק במטרה לאתרה, דברים חדשים על העולם סביבה ועל קולה וכוחותיה.



'קרבל' הוא החלק רראשון בסדרת ספרים שכתבה סטפני גרבר אשר מעובד בימים אלו לסרט בחברת הסרטים האמריקאית פוקוס, עד עתה התפרסם בשפת המקור גם החלק השני בסדרה 'לג'נד' אשר כשמו נסוב סביב ספרו של המייסד המסתורי של 'קרבל'.

כשמילים מתחברות אלו לאלו ויוצרות קסם, קשה להסביר זאת. הספר הנוכחי השוהה כולו במחוזות הקסם ואחיזת העיניים, מהפנט את הקוראים לאורך 460 העמודים שלו ומושך אותם עמוק פנימה כאשר הם תוהים יחד עם הגיבורה שלו האם מה שהיא חווה הוא חלק מהקסם של המשחק או האמת לאמיתה. בקרבל שום דבר אינו כפי שהוא נראה וחוויות שונות הנדמות כמציאותיות לגמרי לא בהכרח כאלו ייותרו כאלו לאחר סיום המשחק. הניסיון להבחין בין האשליה למציאות במשחק שכל מטרתו היא טשטוש ההבדלים בין השניים, הוא חלק ממה ששואב את הקוראים פנימה לתוך העלילה. פיתולי העלילה שיוצרת המחברת מקשים על הקורא לעשות זאת עד לעמודים האחרונים של הספר.

נדמה גם כי מחברת הספר כתבה מספר סיומות לספר הנוכחי ומיקמה אותם כנדבך על נדבך. הבחירה להותירם מאפשרת לקוראים החפצים בכך לקבל את תשובות לשאלות הרבות שמתעוררות במהלך הקריאה ולמצוא את המקום המדויק של הקו הדק המבדיל בין דמיון למציאות.

עמוד התודות של הספר מלמד כי הספר מעובד בימים אלו לסרט ואין ספק כי הקריאה בו יוצרת חוויה ויזואלית שקל לשער כיצד תתורגם ליצירה קולנועית מסקרנת. באופן אישי אשמח לראותה על המסך.


חובבי ספרות פנטסיה קלילה וספרי נוער ייהנו מספר בעל תרגום קולח, פרי עטה של יעל ענבר. סיפור על קסם ואהבה ראשונה שמניעים לא רק את עלילות הספרים אלא את העולם. המלצת קריאה מענגת.


קרבל      מאת: סטפני גרבר      מאנגלית: יעל ענבר      ידיעות ספרים      2017      461 עמ' - כולל תודות

יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

ייסורים / לורן קייט



אל תקראו את הסקירה אם עדיין לא קראתם את החלק הראשון בסדרה


לוס גילתה שהצללים שליוו אותה כל חייה אינם עדות חיה לשיגעונה, כמו שחשבו כולם, אלא חלק קטן מן העולם בו יש לה חלק משמעותי ובני אדם אחרים מעולם לא חוו, מגלה בספר הנוכחי את מהותם של אותם צללים ואת היכולת לעשות בהם שימוש. אבל לפני שתכיר את הצללים לעומק היא נאלצת להיפרד מדניאל שרק עתה זכתה לפגוש ולהכיר בגלגול הנוכחי, ולהתחיל לימודים בבית ספר חדש כשאין לה מושג אם תצליח, אם היא בכלל רוצה, להשתלב בו.

הפרידה מדניאל מהירה מכפי שהייתה רוצה ואין לה מושג כמה זמן תארך משום שדניאל מסרב להסביר מדוע עליהם להיפרד או לכמה זמן. כשהיא מתעוררת בבוקר בחדרה החדש אותו היא חולקת עם שותפה בניגוד לחדר בבית הספר הקודם, היא מגלה שגם הפעם צוותה לנערה לא חביבה רק שלגביה יש ללוס ספק אם קיים צד חביב. קוראים לה שלבי וכמו רבים אחרים בבית הספר מסתבר שסיפור האהבה שלה ושל דניאל משמש עבורם חלק מלימודי ההיסטוריה.

לוס לומדת שהגיעה לבית הספר של ילדי הנפילים, לא כל הילדים בבית הספר הם ילדי מלאכים ובני אנוש, חלקם צאצאים רחוקים יותר ואחרים הם ילדים רגילים לגמרי שלומדים חלק מהזמן בנפרד ורואים בקבוצת הנפילים קבוצה מיוחסת אף כי אין להם מושג למה הם זוכים ליחס אחר. צוות ההוראה בשיעורים הפרטיים של בני הנפילים מורכב ממלאך ומשד, וליתר דיוק: מלאכית בשם פרנצ'סקה ושד בשם סטיבן שמסתבר ללוס שהם גם בני זוג - והדבר גורם לה להרהר בחלוקה הברורה שעושים בני האדם בין מלאכים לשדים.

כשלוס משתלבת ביום הלימודים היא מוצאת תלמיד בשם מיילס שהופך את השהייה במקום למעט נעימה יותר והעובדה כי אווירת הלימודים בשיעורים המיועדים לבני הנפילים שונה מכל בית ספר אחר בו למדה הופכת לפחות את החלק הזה בסדר היום שלה למשהו שהיא יכולה לחיות אתו. היא לומדת מעט יותר על העולם החדש אליו נקלעה ועל מהותם של המלאכים, השדים וכל הכוחות המניעים את העולם הסביבה.

ללוס עדין לא ברור מדוע הושמה בבית הספר ולמה דניאל אוסר עליה לעזוב את השטח ולהסתובב באזור, לכן היא עושה בדיוק ההפך אבל מגלה שלעזיבת שטח בית הספר יש מחיר...


עטיפת ספרי הסדרה במהדורה האנגלית

אנחנו לא שופטים ספרי פנטזיה לנוער באותם הכלים בהם אנו שופטים ספרים אחרים, זה פשוט יהיה דבר שלא נכון לעשות. במקום זאת, אנו מתייחסים אליהם בדיוק כפי שהם: סיפורי אהבה למתבגרים שאוהבים את העלילות שלהם מתובלות בכוח על, יצורים מסתוריים ומשמעות. כשמסתכלים על סדרת ספרי הנפילה באופן הזה, אין ספק שמקבלים בדיוק מה שמחפשים ובאופן, ההופך את הקריאה בהם למענג במיוחד.

כדי ליצור סדרה שתוכל לכבוש את צמרת רבי המכר לנוער (ובאופן כללי, כפי שהתברר במהלך הזמן) הייתה קייט חייבת לברוא עולם אשר חוקיו עדיין לא נדונו בספרי פנטזיה פופולריים לנוער עד כה, ובתוך העולם הזה ליצור טוויסט מקורי משלה שיהפוך את הסדרה שלה לבעלת קול מובחן על מדף הספרים. אין ספק שהצליחה בכך. קייט משלבת בסדרת הספרים שלה נושא שמעסיק רבים לאורך ההיסטוריה האנושית: גלגול נשמות, אשר הוא חלק בלתי נפרד ממשנתן של לא מעט דתות. אותן דתות מאמינות גם בקיומם של מלאכים ושדים המניעים את עלילת הספר הנוכחי לצד סיפור האהבה בין לוס לדניאל והרכיב הטרגי המתרחש בעולמן בכל גלגול וגלגול מחייה של לוס.


סדרת 'הנפילה' מונה ארבעה ספרים,  רק שניים מחלקיה תורגמו לעברית עד כה. מלבדם כתבה הסופרת ספרים העוסקים בדמויות משניות בסדרה וסדרת ספרים נוספת שלא תורגמה לעברית. אנחנו ממתינים בקוצר רוח לקרוא את הספרים הבאים בסדרה ומקווים שיתורגמו לעברית בקרוב. חובבי ספרות פנטסיה לנוער אין לנו ספק שתיהנו מן הספר הנוכחי שהקריאה בו קולחת וקשה להניח אותו מהיד, לפחות כמונו. המלצת קריאה חמה שלנו.


* הפרק הראשון של הספר מופיע בתחתית הפוסט.


ייסורים (נפילה 2)      מאת: לורן קייט      מאנגלית: יעל ענבר     הוצאת הקיבוץ המאוחד      2014      364 עמ'
שמונה־עשר ימים

לוּס תכננה לעצום עיניים במשך כל שש שעות הטיסה מחוף אל חוף, מג'ורג'יה עד קליפורניה, ועד לרגע שבו ייגעו גלגלי המטוס במסלול הנחיתה בסן פרנסיסקו. היא גילתה שכשהיא ישנה למחצה הרבה יותר קל לה להעמיד פנים שכבר חזרה והתאחדה עם דניאל.

היא הרגישה כאילו עברו שנות חיים מאז ראתה אותו, אם כי למעשה חלפו רק ימים ספורים. מאז נפרדו בהצלב והחרב ביום שישי בבוקר חשה לוּס כאילו גופה מתנודד. היעדר קולו, חמימותו, מגע כנפיו: החֶסֶר חלחל בעצמותיה כמו מחלה משונה. זרוע נגעה קלות בזרועה ולוּס פקחה עיניים. היא מצאה את עצמה פנים אל פנים מול בחור פקוח־עיניים בעל שיער חום, מבוגר ממנה במספר שנים.

"סליחה," אמרו שניהם בעת ובעונה אחת, וכל אחד מהם נסוג כמה סנטימטרים לאחור משני צִדי משענת היד במטוס.

הנוף שנשקף מהחלון היה מדהים. המטוס התחיל להנמיך לעבר סן פרנסיסקו, ולוּס מעודה לא ראתה שום דבר דומה לזה. בעודם טסים לאורך צִדו הדרומי של המפרץ הופיע לעיניה פלג כחול ומפותל שנראה כאילו הוא מפלח את האדמה בדרכו אל הים. הזרם הפריד בין שדה ירוק שופע חיים מצד אחד לבין מערבולת של משהו בגוונים אדומים ולבנים בוהקים מהצד האחר. היא הידקה את מצחה אל שמשת הפלסטיק הכפולה וניסתה להיטיב את שדה הראייה שלה.

"מה זה?" היא תהתה בקול.

"מֶלח," השיב הבחור והצביע. הוא רכן לעברה. "כורים אותו מתוך האוקיינוס השקט."

התשובה הייתה פשוטה כל כך, כל כך... אנושית. כמעט מפתיעה. אחרי התקופה שבילתה בחברתם של דניאל וכל שאר - היא עדיין לא הייתה מיומנת בשימוש במונחים הללו פשוטם כמשמעם - המלאכים והשֵׁדים. היא העבירה את מבטה על פני המים הכחולים הכהים שנראו כאילו הם משתרעים מערבה עד אין קץ. שמש־על־המים תמיד סימלה בוקר בעיני לוּס, שגדלה על חוף האוקיינוס האטלנטי. אבל כאן היה כמעט ערב.

"את לא מהסביבה, נכון?" שאל שותפהּ למושב.

לוּס הנידה את הראש אבל נצרה את לשונה. היא המשיכה להשקיף דרך החלון. לפני שיצאה הבוקר מג'ורג'יה הנחה אותה מר קוֹל לשמור על פרופיל נמוך. למורים האחרים נאמר שהוריה של לוּס ביקשו העברה. זה היה שקר. ככל שידעו ההורים, קַאלִי, וגם כל האחרים, היא עדיין הייתה רשומה בהצלב והחרב.

שבועות אחדים קודם לכן כל זה היה מרתיח אותה. אבל הדברים שהתרחשו באותם ימים אחרונים בהצלב והחרב הפכו את לוּס לאדם המתייחס לעולם הרבה יותר ברצינות. היא ראתה בחטף תצלום מגלגול אחר - אחד מרבים כל כך שחלקה עם דניאל בעבר. היא גילתה אהבה שהייתה חשובה לה יותר מכפי שחשבה שיכול דבר כלשהו להיות חשוב. ולאחר מכן ראתה את כל הדברים הללו מאוימים על ידי זקנה מטורפת, מנופפת בפגיון, שלוּס חשבה שהיא יכולה לסמוך עליה.

היו שם בחוץ עוד אחרים כמו מיס סופיה. את זה לוּס ידעה. אבל איש לא אמר לה כיצד לזהות אותם. מיס סופיה נראתה נורמלית ממש עד לרגעים האחרונים. האם ייתכן שגם האחרים נראים תמימים כמו... הבחור בעל השיער החום היושב לצִדה? לוּס בלעה את רוקה, שילבה את ידיה בחיקה וניסתה לחשוב על דניאל.

דניאל לוקח אותה למקום בטוח.

לוּס דמיינה אותו ממתין לה על אחד מאותם כיסאות פלסטיק אפורים שבנמל התעופה, מרפקיו שעוּנים על ברכיו, ראשו הבלונדיני מורכן בין כתפיו והוא מתנדנד קדימה ואחורה בנעלי קונברס שחורות וקם כל כמה דקות כדי לשוטט סביב מסוע המזוודות.

המטוס היטלטל כשנחת. לפתע הייתה מתוחה: האם ישמח לקראתה כפי שהיא שמחה לקראתו?

היא התמקדה בדוגמה בצבע חום־בז' שעל בד המושב שלפניה. צווארה היה תפוס בשל הטיסה הארוכה ובגדיה הדיפו ריח מעופש של מטוס מחניק. נדמה לה שצוות הקרקע בחליפות הכחולות משתהה זמן ארוך מן הרגיל בהכוונת המטוס לשרוול. ברכיה ניתרו בחוסר סבלנות.

"אני מתאר לעצמי שאת מתכוונת להישאר כמה זמן בקליפורניה?" הבחור שלצִדה שלח אליה חיוך עצל שרק גרם ללוּס להשתוקק יותר לקום.

"למה אתה אומר את זה?" היא שאלה במהירות. "מה גורם לך לחשוב ככה?"

הוא מִצמץ. "התיק האדום הענקי הזה והכול."

לוּס נסוגה ממנו. היא אפילו לא הבחינה בבחור עד לפני שתי דקות, כשטלטל והעיר אותה. איך הוא יודע איזה תיק יש לה?
"היי, אין בזה שום דבר מפחיד." הוא שלח אליה מבט מוזר. "פשוט עמדתי מאחורייך בתור כשעשית צ'ק־אין."

לוּס חייכה במבוכה. "יש לי חבר," היא פלטה ולחייה האדימו.

הבחור השתעל. "הבנתי."

לוּס עיוותה את פניה. היא לא ידעה למה אמרה את זה. היא לא רצתה להתנהג בגסות, אבל סמל חגורת הבטיחות כבה והיא רצתה רק להידחק ולעבור לפני הבחור הזה ולרדת מהמטוס. כנראה גם הוא חשב כמוה, כי הוא נסוג קצת לאחור במעבר והניף יד קדימה. בנימוס רב ככל האפשר חלפה לוּס על פניו והזדרזה אל היציאה.

שם נתקעה בצוואר בקבוק אִטי ומייסר בתוך השרוול שבו עברו הנוסעים. היא גידפה בחשאי את כל הקליפורנים האדישים המדשדשים לפניה, התרוממה על בהונותיה והעבירה את משקלה מרגל לרגל. עד שהגיעה למסוף הנוסעים כבר כמעט יצאה מדעתה מרוב עצבנות.

סוף כל סוף יכלה לזוז. היא פילסה לעצמה דרך במיומנות בתוך ההמון ושכחה לגמרי מהבחור שפגשה זה עתה במטוס. היא שכחה להרגיש מתוחה מפני שמעודה לא הייתה בקליפורניה - מעודה לא הרחיקה מערבה יותר מבְּרָנסוֹן, מיזורי, לשם גררו אותה הוריה פעם אחת כדי לצפות במופע של הקומיקאי יעקב סמירנוף. בפעם הראשונה זה כמה ימים שכחה אפילו לכמה רגעים את הדברים הנוראים שראתה בהצלב והחרב. היא הייתה בדרכה אל הדבר היחיד בעולם שהיה יכול לשפר את מצב רוחה. הדבר היחיד שהיה יכול לעורר בה את ההרגשה שכל הייסורים שעברה - כל הצללים, אותו קרב הזוי בבית הקברות, וגרוע מכול, שברון־הלב על מותה של פֶּן - אולי בכל זאת היה שווה לשרוד אותם.

הנה הוא.

יושב בדיוק כפי שדמיינה אותו, בכיסא האחרון שבשורת כיסאות אפורים עצובים, סמוך לדלת הזזה אוטומטית שנפתחה ונסגרה מאחוריו שוב ושוב. למשך שנייה ארוכה עמדה לוּס ופשוט נהנתה מהמראה.

דניאל נעל כפכפים ומכנסי ג'ינס כהים שמעולם לא ראתה קודם לכן, וחולצת טריקו אדומה רפויה, עם קרע על יד הכיס הקדמי. הוא נראה אותו דבר, ובכל זאת שונה, איכשהו. נינוח יותר מכפי שהיה כשנפרדו לפני מספר ימים. והאם זה רק מפני שהתגעגעה אליו כל כך, או שעורו באמת קורן יותר מכפי שזכרה? הוא הרים את מבטו וסוף סוף ראה אותה. חיוכו היה מסנוור ממש.

היא פרצה בריצה לעברו. בתוך שנייה זרועותיו חיבקו אותה, פניה היו כבושים בחזהו, והיא פלטה נשימה ארוכה ועמוקה מאוד. פיה מצא את פיו והם התמסרו לנשיקה. שריריה התרפו באושר בין זרועותיו.

היא לא קלטה זאת עד עכשיו, אבל משהו בתוכה תהה אם תראה אותו שוב אי פעם, או שמא הכול היה חלום. כל האהבה שחשה, כל האהבה שהחזיר לה דניאל, עדיין עוררה בה תחושה סוריאליסטית כל כך.

עדיין בעיצומה של הנשיקה צבטה לוּס צביטה קלה בזרועו. לא חלום. בפעם הראשונה זה זמן רב, עד שלא ידעה אפילו כמה - היא הרגישה בבית.

"את כאן," הוא לחש באוזנה.

"אתה כאן."

"שנינו כאן."

הם צחקו, עדיין מתנשקים, גומעים בצמא כל קורטוב מהמבוכה המתוקה של המפגש המחודש. אבל ברגע הכי פחות צפוי הפך צחוקה של לוּס לבכי. היא חיפשה דרך לומר לו כמה קשים היו לה הימים האחרונים - בלעדיו, בלי אף אחד, ישנה למחצה ומודעת באופן מעורפל לכך שהכול השתנה - אבל עכשיו, בין זרועותיו של דניאל, לא מצאה את המילים.

"אני יודע," הוא אמר. "בואי ניקח את התיק שלך ונצא מפה."

לוּס פנתה אל מסוע המזוודות ומצאה את שכנהּ מהמטוס עומד מולה, לופת בידיו את רצועות התיק הענקי שלה. "ראיתי את זה עובר," אמר בחיוך מאולץ, כאילו הוא נחוש בדעתו להוכיח את כוונותיו הטובות. "זה שלך, לא?"

לפני שהספיקה לוּס לענות לו לקח דניאל את התיק המסורבל מהבחור. "תודה, אחי. אני אקח אותו עכשיו," אמר בהחלטיות כדי לשים קץ לשיחה.

הבחור התבונן בדניאל שהחליק את ידו האחרת סביב מותניה של לוּס והוביל אותה הלאה. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז הצלב והחרב שבה יכלה לוּס לראות את דניאל כפי שראה אותו העולם; ההזדמנות הראשונה שלה לתהות האם יכולים אנשים להבין, רק ממראהו, שיש בו משהו יוצא דופן.

ואז הם עברו דרך דלתות ההזזה והיא נשמה נשימה אמיתית ראשונה של אוויר החוף המערבי של תחילת נובמבר, שהיה רענן ומשיב נפש ומשום מה עשה רושם בריא, לא לח וצונן כמו שהיה אוויר סוואנה אחר הצהריים כשהמטוס המריא. השמים היו צבועים בכחול בהיר וזוהר ולא נראו עננים באופק. הכול היה חדש ונקי - אפילו במגרש החניה עמדו טורים על גבי טורים של מכוניות שזה עתה נשטפו. שורה של גבעות חומות־צהבהבות עם כתמים מדובללים של עצים ירוקים מִסגרה הכול. כל גבעה עגלגלה התחברה לרעותה.

היא כבר לא הייתה בג'ורג'יה.

"אני לא מצליח להגיע למסקנה אם אני צריך להיות מופתע," קִנטר דניאל. "אני עוזב אותך ליומיים ומיד מתנפל עלייך בחור אחר."

לוּס גלגלה עיניים. "בחייך. בקושי דיברנו. באמת, ישנתי כל הטיסה." היא דחקה בו במרפק. "חלמתי עליך."

שפתיו של דניאל התכווצו בחיוך והוא נישק את קודקודה. היא עמדה בלי נוע כי רצתה עוד, ולא הבחינה אפילו שדניאל עצר ליד מכונית. ולא סתם מכונית. אלפא רומיאו שחורה. לסתה של לוּס נשמטה כשפתח דניאל את דלת מושב הנוסעים.

"ז... זאת..." היא גמגמה. "זאת... ידעת שזאת ממש מכונית החלומות שלי?"

"יותר מזה," צחק דניאל. "זאת הייתה פעם המכונית שלך."

הוא צחק כשכמעט קפצה לשמע דבריו. היא ניסתה עדיין להתרגל לקטע של גלגולי הנשמות שבסיפור. זה היה ממש לא הוגן. מכונית שלמה שלא זכרה ממנה דבר. מחזורי חיים שלמים שלא יכלה לזכור. היא רצתה נואשות לדעת עליהם, כמעט כאילו היו הגלגולים הקודמים שלה אחיות שהופרדה מהן בלידה. היא הניחה את ידה על השמשה הקדמית בחיפוש אחר שמץ של משהו, דֶּזָ'ה ווּ.

שום דבר.

"זאת הייתה מתנה ליום ההולדת השישה־עשר מההורים שלך לפני כמה גלגולים." דניאל הסיט את מבטו הצִדה, כאילו ניסה להחליט כמה בדיוק לומר. כאילו ידע שהיא צמאה לפרטים, אבל אולי לא תהיה מסוגלת לבלוע יותר מדי בבת אחת. "רק עכשיו קניתי אותה מאיזה בחור ברִינוֹ. הוא קנה אותה אחרי שאת, אה... טוב, אחרי שאת..."

התלקחתי באופן ספונטני, חשבה לוּס, משלימה לעצמה את האמת המרה שדניאל סירב לבטא. זה היה הדבר היחיד הקבוע בגלגולים הקודמים שלה: רק לעתים נדירות היה סופם שונה.

אלא שנראה כי הפעם הוא עשוי להשתנות. הפעם הם יכלו להחזיק ידיים, להתנשק, ו... היא לא ידעה מה עוד הם יכולים לעשות, אבל היא מתה לגלות. היא עצרה את עצמה. הם מוכרחים להיות זהירים. שבע־עשרה שנים אינן מספיקות, ובמחזור החיים הזה הייתה לוּס נחושה בדעתה להישאר בסביבה כדי לגלות איך זה להיות עם דניאל באמת.

הוא כחכח בגרונו וטפח על מכסה המנוע השחור המבריק. "היא עדיין נוסעת כמו אלופה. הבעיה היחידה היא..." הוא הביט בתא המטען הקטנטן של המכונית בעלת הגג הנפתח ואז בתיקה של לוּס, ואחר כך שוב בתא המטען.

כן, היה ללוּס מנהג איום של אריזת דברים מיותרים. היא הראשונה שתודה בכך. אבל לשם שינוי הפעם זה לא היה באשמתה. אָרִיאָן וגַּבִּי ארזו את החפצים מהחדר שלה במעונות הצלב והחרב, כל בגד שחור או לא שחור שמעולם לא הייתה לה הזדמנות ללבוש. היא הייתה עסוקה מדי בפרידה מדניאל, ומפֶּן, מכדי לארוז. היא חשה אשמה רבה על כך שהיא כאן בקליפורניה עם דניאל, רחוקה כל כך מהמקום שבו השאירה את חברתה הקבורה. זה נראה לה לא הוגן. מר קוֹל חזר והבטיח לה שמיס סופיה תטופל על מה שעשתה לפֶּן, אבל כשלוּס לחצה עליו ושאלה לְמה בדיוק התכוון, הוא משך בשפמו והשתתק.

דניאל העביר מבט חשדני סביב מגרש החניה. הוא פתח את תא המטען כשהוא אוחז בידו את תיקה הענקי של לוּס. לא הייתה אפשרות לדחוס אותו פנימה, אבל לפתע נשמע צליל יניקה רפה מירכתי המכונית והתיק של לוּס התחיל להתכווץ. כעבור רגע סגר דניאל את תא המטען בטריקה.

לוּס מצמצה. "תעשה את זה שוב!"

דניאל לא צחק. הוא נראה מתוח כשהחליק למושב הנהג והתניע את המכונית בלי לומר מילה. זה היה משהו חדש ומוזר בעיני לוּס: להסתכל בפניו, שנראו שלווים כל כך על פני השטח, אבל להכיר אותו טוב מספיק כדי לחוש במשהו עמוק יותר מתחת לחזות החיצונית.

"מה קרה?"

"מר קוֹל אמר לך לשמור על פרופיל נמוך, נכון?"

היא הנהנה.

דניאל יצא מן החניה בנסיעה לאחור, הסתובב לעבר היציאה והחליק כרטיס אשראי לחריץ בדרכם החוצה. "זה היה מטופש. הייתי צריך לחשוב - "

"למה אתה עושה מזה עניין?" לוּס אספה את שערה הכהה מאחורי האוזניים כשהמכונית החלה להאיץ. "נראה לך שתמשוך את תשומת לבו של קַאם על ידי כך שאתה דוחס תיק לתא מטען?"

עיניו של דניאל עטו הבעה מרוחקת והוא הניד את ראשו. "לא קַאם, לא." כעבור רגע לחץ על בִּרכהּ. "תשכחי שאמרתי משהו. אני פשוט - שנינו פשוט צריכים להיות זהירים."

לוּס שמעה אותו, אבל הייתה מוצפת ברגשות מכדי להקשיב כראוי. היא אהבה לצפות בדניאל מעביר הילוכים במיומנות כשעלו במחלף לכביש המהיר והשתלבו בזרם התנועה; אהבה לחוש את הרוח הצולפת במכונית בעודם נעים במהירות לעבר קו הרקיע המיתמר של סן פרנסיסקו; אהבה - יותר מכול - פשוט להיות עם דניאל.

בסן פרנסיסקו עצמה נעשתה הדרך הרבה יותר הררית. בכל פעם שעלו לפסגה אחת והתחילו לטוס במורד גבעה אחרת ראתה לוּס את העיר במבט חטוף מזווית שונה. היא נראתה עתיקה וחדשה בעת ובעונה אחת: גורדי שחקים בעלי חלונות־מראה צמודים למסעדות ולפאבים שנראו בני מאה שנה. מכוניות קטנטנות עמדו בצדי הרחובות, חונות בזוויות שקראו תיגר על כוח הכבידה. כלבים ועגלות תינוקות בכל מקום. נצנוץ של מים כחולים סביב כל שולי העיר. וממרחק נראה גשר שער הזהב, אדום כמו תפוח מסוכר.

עיניה התרוצצו כדי להספיק לצפות בכל המראות ואף על פי שבימים האחרונים העבירה את רוב זמנה בשינה, היא חשה לפתע איך עובר עליה נחשול של תשישות.

דניאל עטף בזרועו את כתפיה והיא הניחה את ראשה על כתפו. "עובדה לא כל כך ידועה על מלאכים: אנחנו משמשים ככריות מצוינות."

לוּס צחקה והרימה את הראש כדי לנשק ללחיו. "אין סיכוי שאירדם," אמרה וחיככה את פניה בצווארו.

על גשר שער הזהב פסעו לצד המכוניות המון הולכי רגל, רוכבי אופניים במכנסי רכיבה, ואנשים שרצו. הרחק מאחור נצצו אורות המפרץ, שהיה מנומר במפרשיות לבנות ועטוף בגוונים ראשונים של שקיעה סגולה. "כבר עברו ימים מאז שנפגשנו. אני רוצה להשלים את החסר," אמרה. "ספר לי מה עשית. ספר לי הכול."

לרגע קל חשבה שראתה את ידיו של דניאל מתהדקות על ההגה. "אם המטרה שלך היא לא להירדם," הוא אמר כשחיוך נמתח על שפתיו, "אז באמת לא כדאי שאתעמק בפרטי הפרטים של שמונה השעות של ועידת המלאכים שהייתי תקוע בה אתמול כל היום. את מבינה, המועצה התכנסה כדי לדון בתיקון להצעה 362ב, שמפרטת את הפורמט המאושר של התערבות מלאכית במעגל השלישי של - "

"טוב, הבנתי." היא הצליפה בו. דניאל התבדח, אבל זאת הייתה בדיחה מסוג חדש ומוזר. למעשה הוא דיבר באופן גלוי על כך שהוא מלאך, דבר שאהבה - או לפחות תאהב אחרי שיהיה לה עוד קצת זמן לעכל את הדברים. לוּס הרגישה כאילו גם לבה וגם מוחה נאבקים לעמוד בקצב השינויים המתחוללים בחייה.

אבל עכשיו הם חזרו להיות יחד לתמיד, כך שהכול היה קל לאין ערוך. עכשיו כבר לא נותר דבר שיפריד ביניהם. היא משכה את זרועו. "לפחות ספר לי לאן אנחנו נוסעים."

דניאל התכווץ, ולוּס חשה בגוש של כפור מתפשט בחזהּ. היא ניסתה להניח את ידה על ידו, אבל הוא משך את ידו כדי להוריד מהלך.

"בית ספר בבּרַאג שנקרא רצועת החוף. השיעורים מתחילים מחר."

"אז אנחנו נרשמים לבית ספר אחר?" היא שאלה. "למה?" זה נשמע לה משהו קבוע כל כך. זאת הייתה אמורה להיות נסיעה זמנית. הוריה לא ידעו אפילו שיצאה ממדינת ג'ורג'יה.

"את תאהבי את רצועת החוף. זה בית ספר מתקדם מאוד, והרבה יותר טוב מהצלב והחרב. נראה לי שאת תוכלי... להתפתח שם ולא יקרה לך שום דבר רע. יש לו איכות מיוחדת, מגוננת. מגן שדומה להסוואה."

"אני לא מבינה. למה אני צריכה מגן? חשבתי שלבוא הנה, להתרחק ממיס סופיה, זה מספיק."

"זאת לא רק מיס סופיה," אמר דניאל בשקט. "יש אחרים."

"מי? אתה יכול להגן עלי מפני קַאם, או מוֹלִי, או מי שלא יהיה." לוּס צחקה, אבל תחושת קור מילאה את חזהּ ואיימה להתפשט משם אל קרביה.

"אלה גם לא קַאם או מוֹלִי. לוּס, אני לא יכול לדבר על זה."

"נכיר עוד מישהו שם? יש שם מלאכים אחרים?"

"יש שם כמה מלאכים. לא מישהו שאת מכירה, אבל אני בטוחה שתסתדרו. יש עוד משהו." קולו היה חדגוני והוא הישיר את מבטו קדימה. "אני לא נרשם." עיניו לא משו מהכביש אפילו לרגע. "רק את. זה רק לזמן קצר."

"כמה קצר?"

"כמה... שבועות."

אילו לוּס הייתה זאת המחזיקה בהגה, זה היה השלב שבו הייתה עוצרת בחריקה. "כמה שבועות?"

"אילו הייתי יכול להיות אתך, הייתי בא." קולו של דניאל היה חסר הבעה ויציב כל כך עד שהסעיר את לוּס עוד יותר. "ראית מה קרה הרגע עם התיק שלך ותא המטען. זה היה כמו לירות נוּר לשמים כדי להודיע לכולם איפה אנחנו. להזעיק את כל מי שמחפש אותי - וכשאני אומר אותי, אני מתכוון אלייך. והקטע הזה עם התיק שלך? זה עוד כלום יחסית לדברים שאני עושה כל יום שימשכו את תשומת הלב של..." הוא הניד את ראשו בתנועה חדה, "אני לא אעמיד אותך בסכנה, לוּס, אני לא אעשה את זה."

"אז אל תעשה."

פניו של דניאל נראו כאובים. "זה מסובך."

"ותן לי לנחש: אתה לא יכול להסביר."

"הלוואי שיכולתי."

לוּס משכה את ברכיה אל החזה, התרחקה ממנו ונשענה אל דלת מושב הנוסע בתחושה קלסטרופובית, משום מה, תחת שמי קליפורניה הרחבים והכחולים.

*

במשך מחצית השעה נסעו שניהם בשתיקה. לתוך חלקות ערפל והלאה משם, במעלה פני הקרקע הסלעיים והצחיחים, ובמורדותיהם. הם חלפו על פני שלטים המכוונים לעמק סוֹנוֹמָה, וכששייטה המכונית בין כרמים ירוקים ושופעים, דניאל דיבר. "יש עוד שלוש שעות עד פוֹרט בּרַאג. את מתכוונת להמשיך לכעוס עלי כל הדרך?"

לוּס התעלמה ממנו. היא חשבה על מאות שאלות, תסכולים, האשמות, וגם - בסופו של דבר - התנצלויות על כך שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת, אבל סירבה להעניק להם ביטוי. בפנייה לעמק אָנדֶרסוֹן בחר דניאל בהתפצלות לכיוון מערב ושוב ניסה להחזיק לה את היד. "אולי תסלחי לי עכשיו, כדי שנוכל ליהנות מהדקות האחרונות שלנו יחד?"

היא רצתה לסלוח לו. היא באמת לא רצתה לריב עם דניאל כרגע, אבל התזכורת החדשה על "הדקות האחרונות יחד", ועל כך שהוא משאיר אותה לבד מסיבות שלא הבינה ושהוא תמיד סירב להסביר - עוררה בלוּס מתח, ואחר כך אימה, ולבסוף שוב תסכול. בים הרוגש של המדינה החדשה, בית הספר החדש, הסכנות החדשות האורבות בכל מקום, דניאל היה הסלע האיתן היחיד שיכלה להיאחז בו. והוא מתכוון לעזוב אותה? האם לא עבר עליה מספיק? לא עבר מספיק על שניהם?

רק אחרי שחלפו דרך יער עצי הסֶקְווֹיָה ויצאו אל ערב כחול־אדמדם, זרוע כוכבים, אמר דניאל משהו שהצליחה לקלוט. זה עתה חלפו על פני שלט שהיה כתוב עליו ברוכים הבאים למֶנדוֹסִינוֹ, ולוּס הביטה מערבה. ירח מלא האיר קבוצת בניינים: מגדלור, כמה מגדלי מים עשויים נחושת, ושורות של בתי עץ ישנים שמורים היטב. אי שם מעבר לכל אלה נפרש האוקיינוס, ששמעה אותו אבל לא יכלה לראותו.

דניאל הצביע מזרחה לעבר יער צפוף וחשוך של עצי סקוויה ואֶדֶר. "רואה את פארק הקרוואנים שם מקדימה?"

היא לעולם לא הייתה מבחינה בו אלמלא הצביע עליו, אבל עכשיו צמצמה את עיניה כדי להתבונן בשביל גישה צר, שבשוליו היה נטוע שלט עץ מרוח בשכבת סיד ועליו כתוב באותיות לבנות: אתר קרוואנים מֶנדוֹסִינוֹ.

"פעם גרת שם."

"מה?" לוּס שאפה אוויר במהירות רבה כל כך עד שהתחילה להשתעל. המקום נראה עצוב ומבודד: טור קודר של קופסאות מרובעות בעלות תקרה נמוכה לאורך שביל חצץ עלוב. "זה נורא."

"גרת פה לפני שזה הפך לפארק קרוואנים," אמר דניאל ועצר את המכונית בשקט לצד הדרך. "לפני שהיו בכלל קרוואנים. אבא שלך הביא אז את המשפחה מאילינוי. זה היה בתקופת הבהלה לזהב." דומה שדניאל מתבונן אי שם פנימה. הוא הניד את ראשו בעצב. "פעם זה היה מקום ממש נחמד."

לוּס הסתכלה על גבר קירח וכרסתן, גורר ברצועה כלב כתום מטונף. האיש לבש גופייה לבנה ותחתוני בוקסר מפלנל. לוּס כלל לא יכלה לדמיין את עצמה שם.

ואף על פי כן, לדניאל זה היה ברור. "הייתה לכם בקתה עם שני חדרים ואמא שלך הייתה בשלנית איומה, לכן כל הבית הסריח תמיד מכרוב. היו לכם וילונות כחולים משובצים כאלה שנהגתי להסיט כדי לטפס דרך החלון שלך בלילה, אחרי שהורייך הלכו לישון."

המכונית פעלה בהילוך סרק. לוּס עצמה עיניים וניסתה לכבוש את דמעותיה המטופשות. הסיפור של דניאל עורר בה תחושה שהוא אפשרי אבל גם בלתי אפשרי. והסיפור גם עורר בה תחושת אשמה כבדה. הוא דבק בה זמן רב כל כך, לאורך גלגולים רבים כל כך. היא שכחה כמה טוב הוא מכיר אותה. טוב יותר אפילו מכפי שהיא מכירה את עצמה. האם יכול דניאל לדעת מה היא חושבת כרגע? לוּס תהתה אם בדרכים מסוימות קל יותר להיות היא ולא לזכור את דניאל בכלל, מאשר להיות דניאל ולעבור את זה שוב ושוב. אם הוא אומר שייאלץ לעזוב למספר שבועות ואינו יכול להסביר למה... היא תיאלץ לתת בו אמון. "איך זה היה כשפגשת אותי בפעם הראשונה?" שאלה.

דניאל חייך. "חטבתי עצים בתמורה לארוחות באותו זמן. ערב אחד, בערך בשעת ארוחת הערב, עברתי על יד הבית שלך. אמא שלך התחילה לבשל את הכרוב, והוא כל כך הסריח עד שכמעט דילגתי על הבית שלך. אבל אז ראיתי אותך דרך החלון. את תפרת. לא הייתי מסוגל להסיר את העיניים מהידיים שלך."

לוּס השפילה מבט אל ידיה, אל אצבעותיה הבהירות ההולכות ונעשות צרות ואל כפות ידיה הקטנות והמרובעות. היא תהתה אם הן תמיד נראו כך. דניאל שלח אליהן את ידו מעבר ללוח המחוונים. "הן רכות עכשיו ממש כמו שהיו אז."

לוּס הנידה את הראש. היא אהבה את הסיפור ורצתה לשמוע עוד אלף סיפורים בדיוק כאלה, אבל לא לזה התכוונה. "אני רוצה לשמוע על הפעם הראשונה שפגשת אותי," אמרה. "הפעם הראשונה־ראשונה. איך זה היה?"

לאחר שתיקה ארוכה הוא אמר: "כבר מתחיל להיות מאוחר. מחכים לך ברצועת החוף לפני חצות." הוא נתן גז ופנה שמאלה במהירות למרכז העיירה מֶנדוֹסִינוֹ. במראת הצד צפתה לוּס בפארק הקרוואנים הולך וקטן, הולך ומתכהה, עד שנעלם לגמרי. אבל אז, כעבור מספר שניות, החנה דניאל את המכונית מול מזנון מהיר ריק הפתוח כל הלילה בעל קירות צהובים וחלונות חזיתיים מרצפה עד תקרה.

הבלוק היה מלא בבניינים משונים, בעלי קסם מוזר, שהזכירו ללוּס גרסה שגרתית פחות של הבתים על קו החוף של ניו אינגלנד, סמוך לבית הספר הקודם שלה, פנימיית דוֹבֶר. הרחוב היה מרוצף באבנים עגלגלות ולא אחידות שבהקוּ בצהוב לאור פנסי הרחוב. קצה הרחוב נראה כאילו הוא צונח היישר לתוך האוקיינוס. צינה אחזה בה. היא נאלצה להתעלם מהפחד האוטומטי שלה מהחשיכה. דניאל הסביר לה מה מהותם של הצללים - שאין שום סיבה לפחוד מפניהם, שהם רק שליחים. וזה אמור היה להיות מרגיע, לבד מהעובדה שקשה היה להתעלם ממנה, כי משמעות הדבר היא שיש דברים חשובים יותר שיש לפחוד מפניהם.

"למה אתה לא מוכן לספר לי?" היא לא הייתה מסוגלת לעצור בעצמה, אף כי לא ידעה מדוע חשוב היה לה כל כך לשאול. אם התכוונה לתת אמון בדניאל כשאמר לה שעליו לנטוש אותה אחרי שכמהה כל חייה לאיחוד הזה - אז אולי פשוט רצתה לדעת מה מקור האמון הזה. לדעת איך ומתי התחיל הכול.

"את יודעת מה משמעות שם המשפחה שלי?" הוא שאל והפתיע אותה.

לוּס נשכה את השפתיים וניסתה להיזכר במחקר שערכו היא ופֶּן. "אני זוכרת שמיס סופיה אמרה משהו על משקיפים. אבל אני לא יודעת מה זה אומר, או אם אני אמורה בכלל להאמין לה." אצבעותיה התרוממו אל צווארה, אל המקום שבו נח סכינה של מיס סופיה.

"היא צדקה. בני משפחת גריגורי הם שבט. למעשה, זה שבט שנקרא על שמי. כי הם צופים ולומדים מה קרה כש... אז בתקופה כשעוד התקבלתי בברכה בגן העדן. ובתקופה שאת היית... טוב כל הדברים האלה קרו לפני הרבה זמן, לוּס. קשה לי לזכור את הרוב."

"איפה? איפה אני הייתי?" היא לחצה עליו. "אני זוכרת שמיס סופיה אמרה משהו על כך שבני משפחת גריגורי התרועעו עם נשים בנות תמותה. זה מה שקרה? האם אתה..."

הוא הביט בה. משהו השתנה בפניו, ולאורו העמום של הירח לא יכלה לוּס לפענח מה משמעות השינוי. הוא נראה כמעט כאילו רווח לו על כך שניחשה את הדבר, כדי שהוא לא יצטרך להיות זה שיבהיר אותו.

"הפעם הראשונה־ראשונה שראיתי אותך לא הייתה שונה מכל פעם אחרת שראיתי אותך מאז. העולם היה חדש יותר, אבל את היית בדיוק אותו הדבר. זאת הייתה - "

"אהבה ממבט ראשון." את החלק הזה הכירה.

הוא הנהן. "בדיוק כמו תמיד. ההבדל היחיד היה שבהתחלה היית מחוץ לתחום בשבילי. הייתי בעונש, והתאהבתי בך ברגע הגרוע ביותר האפשרי. מצב העניינים בגן העדן היה אלים מאוד. בגלל מי... שאני... ציפו ממני שאשמור ממך מרחק. את היית הסחת דעת. הייתי אמור להתמקד בניסיון לנצח במלחמה. זו אותה מלחמה שעדיין נמשכת." הוא נאנח. "ואם לא שמת לב, דעתי עדיין מוסחת מאוד."

"אז היית מלאך במעמד בכיר מאוד," מלמלה לוּס.

"בוודאי." דניאל נראה אומלל, השתתק לרגע, וכשהמשיך נראה כאילו הוא מתיז מפיו את המילים: "זאת הייתה נפילה מאחד מהמקומות הגבוהים ביותר."

כמובן. דניאל צריך היה להיות במעמד חשוב בגן העדן כדי ליצור קרע גדול כל כך. כדי שאהבתו לנערה בת תמותה תהיה כל כך מחוץ לתחום. "אתה ויתרת על הכול? בשבילי?"

הוא הצמיד את מצחו למצחה. "לא הייתי משנה דבר."

"אבל אני הייתי סתם חסרת חשיבות," אמרה לוּס. היא הרגישה כבדה, כאילו היא גוררת אותו למטה. "אתה נאלצת לוותר על כל כך הרבה!" היא חשה בחילה, "ועכשיו אתה מקולל לעולם."

דניאל כיבה את המנוע וחייך אליה בעצבות. "ייתכן שזה לא יהיה לעולם."

"מה זאת אומרת?"

"בואי," הוא אמר, יצא מהמכונית והקיף אותה כדי לפתוח לה את הדלת. "בואי נטייל קצת."

הם שוטטו לאִטם עד קצה הרחוב, שבסופו של דבר לא היה רחוב ללא מוצא, אלא הוביל לגרם מדרגות תלול וסלעי שירד אל המים. האוויר היה צונן ולח מרסס מי הים. ממש משמאל למדרגות התחיל שביל שהתרחק משם. דניאל אחז בידה והלך לראש המצוק.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלה לוּס.

דניאל חייך אליה, זקף את כתפיו וגולל את כנפיו.

אט אט הן התמתחו החוצה וכלפי מעלה מכתפיו והתפרשׂו בסדרה כמעט בלתי נשמעת של צלילי התפצחות וחריקה שקטים. כשהשתרעו במלואן הן השמיעו צליל טפיחה עדין וקל כנוצה, כמו שמיכת פוך הנפרשת על מיטה.

זו לראשונה הבחינה לוּס בגב חולצת הטריקו של דניאל. היו בו שני חתכים זעירים, בלתי נראים במצב אחר, שנפתחו עכשיו כדי לאפשר לכנפיו לגלוש החוצה. האם בכל בגדיו של דניאל יש שינויים מלאכיים כאלה, או שמא יש לו בגדים מסוימים, מיוחדים, שהוא לובש כשהוא יודע שהוא מתכנן לעוף?

כך או כך, כנפיו תמיד הכו את לוּס באלם. הן היו ענקיות, התנשאו לגובה פי שלושה מגופו של דניאל והתעקלו מעלה השמימה ולשני צדי גופו כמו מפרשים לבנים רחבים. משטחן רחב־הידיים לכד את אור הכוכבים ושיקף אותו בעוצמה רבה יותר, כך שהן קרנו בבוהק ססגוני. סמוך לגופו הן התכהו בהדרגה עד לגוון ארצי, דמוי שמנת, שופע במקום שבו התחברו לשרירי כתפיו, אבל לאורך הקצוות המתחדדים הן נעשו צרות וזוהרות, והפכו כמעט שקופות בשוליים.

לוּס נעצה בהן את מבטה המוקסם וניסתה לחקוק בזיכרונה כל קו של כל נוצה מרהיבה, לשמור הכול בקִרבה לתקופה שייעדר. הוא זהר כל כך עד שהשמש הייתה יכולה לשאול ממנו אור. החיוך בעיניו הסגולות אמר לה כמה נעים לו לשחרר את כנפיו - כפי שהיה נעים ללוּס כשהייתה עטופה בהן.

"עופי אתי," הוא לחש.

"מה?"
"אני לא אוכל להיפגש אִתך לתקופה קצרה. אני צריך לתת לך משהו למזכרת."

לוּס נשקה לו לפני שיספיק לומר עוד משהו, שילבה את אצבעותיה סביב צווארו ונאחזה בו בחוזקה רבה ככל שהצליחה, בתקווה שגם היא מעניקה לו מזכרת. כשהיה גבה מהודק אל חזהו וראשו מעל כתפה שרטט דניאל פס של נשיקות במורד צווארה. היא עצרה את נשימתה והמתינה ואז הוא כופף את רגליו וזינק בחינניות משולי המצוק.

הם עפו.

הרחק ממדף האבן הסלעי של קו החוף, מעל גלי הכסף המתנפצים מלמטה, הם נעו במסלול קשתי בשמים. כאילו הם נוסקים לעבר הירח. חיבוקו של דניאל סוכך עליה מפני כל משב רוח עז, כל מגע של צינת האוקיינוס. הלילה היה שקט לחלוטין. כאילו הם שני האנשים היחידים שנותרו בעולם.

"זה גן העדן, לא?" היא שאלה.

דניאל צחק. "הלוואי. אולי יום אחד, בקרוב."

אחרי שעפו למרחק מספיק עד שלא יכלו לראות יבשה מאף צד פנה דניאל בעדינות צפונה, והם דאו בקשת רחבה מעבר לעיירה מֶנדוֹסִינוֹ, שזהרה בחמימות באופק. הם עפו בגובה רב מעבר לבניין הגבוה ביותר בעיירה ונעו במהירות מדהימה. אבל לוּס מעודה לא הרגישה בטוחה יותר או מאוהבת יותר.

ואז, הרבה יותר מדי מהר, הם התחילו לנחות, להתקרב בהדרגה לשולי מצוק שונה. צלילי האוקיינוס גברו שוב. כביש יחיד, חד־מסלולי, התפתל וירד מן הכביש הראשי. כשנגעו כפות רגליהם בקלילות בחלקה צוננת של דשא שופע, לוּס נאנחה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה, אם כי כבר ידעה, כמובן.

בית הספר רצועות החוף. היא ראתה בניין גדול במרחק, אך מכאן הוא נראה חשוך לחלוטין, ורק צורתו הבליחה באופק. דניאל אחז בה והצמיד אותה אליו כאילו הם עדיין באוויר. היא הטתה את ראשה לאחור כדי להביט בהבעת פניו. עיניו היו לחות.

"אלה שקיללו אותי עדיין צופים בי, לוּס. כבר אלף שנים הם צופים בי, והם לא רוצים שנהיה יחד. הם יעשו כל מה שביכולתם כדי לעצור אותנו. לכן לא בטוח שאשאר כאן."

היא הנהנה בעיניים צורבות. "אבל למה אני כאן?"

"כי אני אעשה כל מה שבכוחי לעשות כדי להגן עלייך, וזה המקום הטוב ביותר בשבילך כרגע. אני אוהב אותך, לוּס. יותר מכול. אחזור אלייך ברגע שאוכל."

היא רצתה למחות, אבל עצרה בעצמה. הוא ויתר על הכול למענה. כששחרר אותה מחיבוקו פתח את כף ידו, וחפץ אדום קטן שהחזיק בה התחיל לצמוח. התיק שלה. הוא לקח אותו מתא המטען של המכונית מבלי שידעה אפילו, נשא אותו כל הדרך לכאן בידו. בתוך שניות אחדות הוא צמח במלואו וחזר לגודלו המקורי. אלמלא הייתה שבורת־לב כל כך בשל משמעות העובדה שמסר לה את התיק הייתה לוּס נהנית מאוד מהתעלול.

אור יחיד נדלק בבניין. צללית הופיעה בפתח הדלת.

"זה לא להרבה זמן. ברגע שהמצב יהיה בטוח יותר אני אחזור אלייך."

ידו החמה לפתה את מפרק כף ידה ועוד לפני שהבחינה בכך הייתה לוּס חבוקה בזרועותיו, נמשכת אל שפתיו. היא הרפתה מכל דבר אחר והניחה ללבה לעלות על גדותיו. אולי אינה יכולה לזכור את חייהם הקודמים, אבל כשדניאל נשק לה היא הרגישה קרובה לעבר. ולעתיד.

הדמות שבפתח הדלת הלכה לעברה, אישה בשמלה לבנה קצרה.

הנשיקה שחוו לוּס ודניאל, מתוקה מכדי שתהיה קצרה כל כך, הותירה אותה קצרת־נשימה כפי שהותירו אותה תמיד הנשיקות שחלקו.

"אל תלך," היא לחשה בעיניים עצומות. הכול קרה מהר מדי. היא לא הייתה מסוגלת לוותר על דניאל. עוד לא. לא נראה לה שתוכל אי פעם.

היא חשה במשב האוויר. משמעותו הייתה שהוא המריא כבר. לבה יצא אליו כשפקחה עיניים וראתה את העקבות האחרונות של כנפיו נעלמות אל תוך ענן, אל תוך הלילה האפל.

יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

נפילה / לורן קייט



לפעמים, ספר מתאים כמו כפפה ליד. הוא יושב בדיוק בחלל שיש לך לקריאה, התכנים, הקצב, השפה, כולם נמהלים יחד כדי ליצור משהו שאתה זקוק לו. כשמדובר בספרות פנטזיה לנוער במרכזה סיפור אהבה, קל בדרך כלל לשער מה אחשוב עליה אבל יש מקרים, כמו בחודש האחרון, שספר כזה נוחת על שולחני ושואב אותי לתוכו, לקריאה ארוכה אחת, שמספקת לי משהו שלא ידעתי שאני מחפשת.

כזה הוא המקרה של החלק הראשון בסדרה 'נפילה' מאת לורן קייט: "נפילה".


לוס יודעת שכל מי שלומד בבית הספר 'הצלב והחרב' אליו הגיעה לשנת הלימודים האחרונה שלה, אומר את זה. במקרה שלה היא באמת לא אשמה בדבר ובעל כורחה נשלחה לבית ספר לעבריינים צעירים שיותר מכל מרגיש כמו בית כלא. לוס יודעת שאילו ניסתה להסביר למי שמאשימים אותו במותו של חברה לכיתה מה קרה באמת, היו מאשפזים אותה במוסד סגור ואחרי שנים של ניסיון לספר משהו על הצללים שהיא רואה כל חייה היא יודעת שאין טעם לנסות להסביר.

כבר ביום הראשון שלה בבית הספר היא מאחרת, היא לא מספיקה לשמוע את ההסבר שקיבלו התלמידים החדשים שהגיעו ביחד אתה ולכן נאלצת לעשות סיבוב אישי עם מי שהיא מתלבטת אם הוא גבר או אישה בעוד שלושת התלמידים האחרים ממשיכים בסדר יומם. היא מגיעה למסקנה שמדובר באישה בסופו של דבר. אחד התלמידים החדשים לוכד את תשומת לבה, שמו טוד ומסתבר לה שזו אינה הפעם הראשונה שהוא לומד בבית הספר הזה. עם הזמן, כשיחזר אחריה, לוס תמצא שלמרות שהוא עונה אחד לאחד על הסטראוטיפ של תלמיד בבית הספר, משהו באופן בו הוא מחזר אחריה מעניק לה ביטחון שלא שיערה שתמצא במקום כזה.

את היום הראשון בבית הספר היא עוברת ביחד עם אריאן, שפוגשת אותה ואת המשגיחה כשהן מסיירות במעונות בהם מתגוררים התלמידים, אריאן מתגלה כמי שיש לה ידע רב על הדרך הכי טובה להתנהל בבית הספר ומסייעת ללוס להתחמק ממלכודות שתלמידים חדשים נוטים ליפול בהן. חוץ מאריאן לוס מוצאת חברה נוספת שבאמת לא שייכת לבית הספר אבל לומדת שם לאחר שאביה שהיה אחראי על תחזוקת המקום נפטר ואין לה בני משפחה נוספים: פניותר ון סיקל-לוקווד או בקיצור, פן.

אחת האטרקציות בבית הספר שנראה שאיש לא טורח לתחזק אותו מאז נפטר אביה של פן, היא בית הקברות הנמצא בתחומו. לוס שלא נוהגת לבקר במקומות כאלו מגלה עם הזמן שיש לו גם היבטים נוספים ומנחמים. אטרקציה נוספת שהיא מגלה ביום הראשון היא דניאל גרגורי, נער שעושה רושם כי הוא בטוח בעצמו ומרגע שעיניה נחות עליו היא אינה מסוגלת להוציא אותו מראשה, על אף שהוא מסרב ליצור אתה קשר כלשהו.

הניסיון של לוס לתמרן בין הרצון שלה להיות עם דניאל להיענות לחיזוריו של טוד מוביל אותה להתוודע לראשונה בחייה לזהותם של הצללים שאיש פרט לה לא ראה מעולם.



'נפילה' הוא הראשון בארבעה חלקים של סדרת ספרים. עד כה תורגמו לעברית שני החלקים הראשונים שלה: 'נפילה' ו- 'ייסורים'. במרכזה של הסדרה ניצבת דמותה של לוס, נערה צעירה שכל חייה מנסה לתמרן בין המציאות בה היא חיה ומורכבת מצללים שאינה מצליחה לרדת לפשרם, לחיים כמו שמכירים אותם כל השאר. הגעתה לבית ספר לעבריינים צעירים בעקבות מותו בתאונה של חברה ללימודים, מוות מסתורי שהפנה אליה חצים מאשימים מאנשים רבים על אף שמעולם לא נמצאה עדות שתקשור אותה למותו, מגבירה את נוכחות הצללים בחייה אך מלמדת אותה גם משהו על פשרם של החיים השונים שהיא מכירה.

במרכז סדרת הספרים ניצב קו עלילה אחד, סיפור האהבה בין לוס לדניאל, דמות שהיא לומדת שהכירה בכל גלגולי החיים שלה והקשר ביניהם מעצב לא רק את קיומם שלהם אלא משפיע על קיומם של גורמים נוספים בעולם שלוס עדין לא מצליחה להבין לעומק.



בקיץ האחרון עלה לאקרנים העיבוד הקולנועי של הספר 'נפילה', אשר הפך לרב מכר ותורגם לשפות רבות. לא קשה להבין את ההצלחה לה זוכה סדרת הספרים הפורטת על נימי הלב באופן פשוט כשהיא משלבת סיפור אהבה, שהוא הבסיס לסיפורים הטובים ביותר לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, עם עולם הפנטסיה מעניק לסיפור ממד נוסף ההופך אותו לאבן שואבת למי שמחפשים נחמה בעולם בו המציאות נוטה פעמים רבות לאכזב.


כמי שנהנתה מאוד מן הקריאה בספר הנוכחי וממתינה בקוצר רוח לקרוא את המשכיו, אני ממליצה בחום על הספר לכל מי שספרות פנטזיה קלילה ובמרכזה סיפורי אהבה היא כוס התה שלהם.




נפילה      מאת: לורן קייט      מאנגלית: יעל ענבר      הוצאת הקיבוץ המאוחד      2013      374 עמ' - כולל הפרק הראשון מן החלק הבא בסדרה: "ייסורים" ותכן עניינים

יום שבת, 29 ביולי 2017

אמבר / רוג'ר זילאזני





כריכות חמשת החלקים הראשונים במהדורה העברית של סדרת הספרים אמבר

אני חושבת שהפעם הראשונה בה סיימתי ספר עב כרס במיוחד (החטא ועונשו) הייתה בשבת אחת במהלך שנת הלימודים האחרונה שלי בבית הספר התיכון. מאז עברו הרבה מים בנהר והתרגלתי לקרוא ספרים עבי כרס בסופי שבוע ובחגים, כאלו שיצרו לי מפלט ממזג האוויר או מן השגרה השוחקת והפכו את ימי הפנאי שלי לחוויה קסומה.

בספר הנוכחי יש כ 900 עמ' ולמרות שבעבר יכולתי בקלות לסיים אותו בסופשבוע אחד, הקריאה בו נמתחה על פני שבוע שלם. אני זוקפת זאת, לפחות באופן חלקי, לעובדה כי מדובר בהדפסה מחודשת של סדרת ספרים בת עשרה חלקים אשר חמשת החלקים הראשונים שלה שפורסמה במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת. ויצאו לאור בעברית במהלך השנים 1980-1981. מוצאים בהדפסה מחודשת בכרך אחד.

אני משערת כי התרגום היה עדכני לפני כמעט ארבעה עשורים אך כעת הצריך ממני קריאה חוזרת ונשנית של משפטים מסוימים ואף הוביל להרהור בנוגע לאופן בו היו המילים מנוסחות לו היה הספר מתורגם לקראת צאת המהדורה החדשה שלו או לפחות עובר עריכה של התרגום.

אך פתחתי בהסתייגות הכרחית זו בעיני, משום שמעבר למכשולים הזעירים הללו במהלך הקריאה, חוויית הקריאה באפוס הפנטזיה שכתב רוג'ר זילאזני, גדולה יותר מהטפלות לקטנות. הסדרה הנוכחית מוכיחה פעם נוספת את כוחה של הספרות, וספרות פנטזיה טובה בפרט, להעניק לקרואים תמורה שהיא מעבר לחוויית קריאה גרידא ויש לה ערך מוסף שמהותו מתחוורת ככל שחולף הזמן.


קלפי 'הארקנה הגדולה' בחפיסת הטארוט
(התמונה לקוחה מן הערך טארוט בויקיפדיה)

במרכזה של סדרת ספרי 'אמבר' אשר כתב הסופר רוג'ר זילאזני ניצבת דמותו של קורווין, נסיך ממלכה בשם אמבר. אנו פוגשים אותו כשהוא מתעורר מסומם בבית חולים בלי שיש לו מושג מיהו ומה מעשיו במקום. תושייתו מאפשרת לו לגלות כי האדם שאשפז אותו מתגורר בניו-יורק וכשהוא מגיע לביתו מתחוור לו כי מדובר במי שהיא אחותו אך הוא, כמותה, אינו יליד כדור הארץ ונמצא שם עד שתקבע זהותו של יורש העצר בממלכת אמבר. קורווין אשר איינו זוכר דבר מעברו על פני כדור הארץ או בממלכת אמבר מרגיש שעליו לשמור את אבדן זיכרונו לעצמו ושומר על עמימות כשהוא מתקשר עם אחותו ששמה, נאמר לו, פלורה. במהלך השהות במקום חוזרים אליו זיכרונות אודות אחיו ואחיותיו בעזרת קלפי טארוט ייחודיים שהוא מגלה, בהם דמויות הארקנה הגדולה הוחלפו בדמויות בני משפחתו. עם הזמן יגלה קורווין את הכוחות הרבים הטמונים בקלפי הטארוט המשפחתיים אשר מעבר לחיזוי העתיד מאפשרים תקשורת ייחודית בין בני המשפחה בכל מצב.

שיחת טלפון לה הוא עונה במקרה מביאה לבית אח נוסף, ראנדום' המציע לקורווין להצטרף אליו למסע לאמבר. במהלכו לומד קורווין פרטים נוספים על העולם ממנו הגיע ועל חייו שלו. הוא מגלה כי אורך החיים של בני המלוכה באמבר עולה עשרות מונים על זה של בני האדם במקום בו חי, כדור הארץ, ושמערכות היחסים בין האחים במשפחה מעולם לא היו תקינות ומאבק הירושה החריף אותן עוד יותר ופילג את המשפחה למחנות שונים הנאבקים אלו באלו כדי לקבוע את זהות יורש העצר.

עובדה נוספת המתחוורת לקורווין שזיכרונו שב אליו בהדרגה, היא כי אמבר היא לב ליבו של הקום וכל המקומות האחרים בהם מבקרים הוא ואחיו הם השתקפויות שלה - עולמות צל, אשר לאחים יש מידה מסוימת של שליטה באופן בו הם מעוצבים. המסע שלו להחזרת הזיכרון הוא גם מסע לכיבוש כס המלכות של אמבר אשר מאז היעלמו של אביהם, אוברון, נותר נטוש, רק שלקורווין אין שום אפשרות לדעת במי מאחיו ואחיותיו יוכל לשים את מבטחו ולכן הוא נאלץ להיזהר כפליים בכל מגע שלו עמם, מה שמתקבל אצלם בטבעיות על שום טבעו של קורווין שמאז ומעולם לא נהג לסמוך על איש.





נדמה לי שקריאה רציפה בהוצאה הנוכחית של הספר אמבר המכילה את חמשת החלקים הראשונים של הסדרה בכרך אחד, אינה אפשרית. מעט משום העובדה שמדובר בתרגום ישן ובספר עב כרס במיוחד והרבה, משום שמדובר ביצירה ספרותית המכילה מעבר לסיפור עלילה פנטסטי גם עולם מורכב המכיל בתוכו יסודות פילוסופיים ומתמטיים רבים החוברים יחד ליצירת יקום בעל חוקים משלו.

בעשורים שחלפו מאז פורסמה היצירה הספרותית הענפה של זילאזני נכתב רבות על היות מקור השראה ליוצרים רבים מתחום המדע הבדיוני והפנטזיה ולא מעט המצאות פותחו בהשראת הסדרה. אותו באופן אישי הפליאה הידיעה שהייתה לאיש אודות תורת המיתרים אשר במהלך שנות ה-70, בהם פורסמו לראשונה החלקים הראשונים בסדרה, הייתה נחלתם של בודדים שעסקו בחקר פיזיקה מתקדמת ונתפסה בעיני רבים שלא היו בקיאים בתיאוריה שלה כהכלאה בין דמיון מפותח ועקרונות פיזיקליים.


גיבורי העונות הראשונות של הסדרה גולשים בזמן
(התמונה לקוחה מעמוד הסדרה באתר IMDB)

העולם בו מתקיימת ממלכת אמבר הנו עולם רב ממדי בו שוהים אלו לצד אלו יקומים מקבילים אשר רק בני משפחת המלוכה של אמבר נושאים בתוכם את האפשרות לעבור ביניהם ואף להשפיע על אופיים ולייצר עולמות נוספים. ייתכן שמי שנתקלים ביקומים המקבילים בסדרת הספרים בעת הנוכחית יתייחסו לכך באופן שווה נפש משום שגדלו על סדרת הטלוויזיה גולשים בזמן (Sliders) אשר שודרה בטלוויזיה האמריקאית בין השנים 1995-2000 ועסקה באפשרות קיומם של יקומים מקבילים וההשלכה שיש למעבר ביניהם על קיומם ועל קיום הדמויות המקפצות ביניהם.

לא רק עבור הסדרה גולשים בזמן היוותה סדרת הספרים אמבר השראה, נדמה שלא מעט חובבי מד"ב ופנטזיה יזהו נושאים ומוטיבים עלילתיים שהפכו להיות שגרתיים בעלמות הללו בעשורים האחרונים אך קשה למצוא להם זכר בעידן שלפני הסדרה וכתיבתו של זילאזני. אך סוד הקסם השומר על סדרת הספרים הזו רלוונטים גם היום היא האופן בו משלב מחברה יסודות מעולמות שונים לכדי יצירה ספרותית מרתקת.

זיגמונד פרויד, 1920

מעבר להיבטים פיזיקליים בהם נוגעת עלילה הספר הנוכחי, נדונים בה בהרחבה לא שכיחה בספרות שאינה עיונית, תיאוריות פילוסופיות ופסיכולוגיות שונות אודות טבע האדם והקיום האנושי. גיבורו של זילאזני, קורווין, נפגש במהלך חייו על פני כדור הארץ עם אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, אשר מוזכר בספר כאשר קורווין דן אודות מניעיהם של דמויות שונות בספר ואף אלו שלו. קורווין אף עושה שימוש בפילוסופיה האנושית כפי שלמד להכירה על פני כדור הארץ כשהוא מגבש לעצמו את האופן בו ינהל את חזרתו לכס השלטון באמבר מתוך בחינת העולם סביב לו, עולמות הצל של אמבר ואמבר עצמה, על בסיס תאוריית הסולפסיזם הגורסת כי הדבר היחיד שניתן לדעת בביטחון כי קיים הוא האני עצמו של האדם.

זילאזני מצליח לטוות באופן מרשים לתוך העלילה הספרותית שלו עיסוק בתחומי דעת רבים באופן מעמיק. ניכר בזילאזני שיש לו עניין והבנה בנושאים רבים ולאחר הפנמתם יצר ביניהם אינטגרציה אשר יצק לעלילה הספרותית שלו שניכר שמשקפת במידה ניכרת את האופן בו חווה את העולם במהלך חייו ואת הרצון שלו לנהל דיאלוגים עם דמויות אשר השפיעו על המדע וההגות האנושית.

בעיני, עיקר המשיכה של הספר הנוכחי נעוצה בעובדה כי הגיבור שלה, אולי בשל אבדן הזיכרון ממנו הוא סובל בפתיחת הספר, אנושי ולא מושלם. קורווין האמנזי לומד את עצמו ואת העולם הסובב אותו ונאלץ לבחון באופן בלתי פוסק את כל המתרחש סביבו ובעולמו הפנימי על מנת לקבל החלטה כלשהי. אף על פי שגיבור סדרת הספרים של זילאזני הוא בעל יכולות אלוהיות הכוללות אפשרות של בריאת עולמות, הוא מודע כדרכם של בני אדם למגבלות הכוח וכוחו שלו בפרט ולעובדה כי אין ומעולם לא הייתה לו שליטה מלאה על השלכות מעשיו.

לקורווין, כרוב בני האדם, יש קשר בלי יינתק עם בני משפחתו שאחראים לעיצוב אישיותו ואופן החשיבה שלו, ועלילת הספר משקפת את התהליך שהוא עובר, כרוב בני האדם, בו הוא לומד עם הזמן שקיומם בלתי נפרד גם כשאינם שומרים על קשר או חולקים תפיסת עולם משותפת.



רוג'ר זילאזני, פריס, 1988 (התמונה לקוחה מערך הויקיפדיה שלו בשפה האנגלית)

רוג'ר זילאזני נולד בשנת 1937 באוהיו שבארצות הברית וגדל כבן יחיד למהגר פולני ולילידת ארצות הברית ממוצא אירי. אף כי החל את קריירת הכתיבה שלו כבר בתיכון, עד ליציאת הסדרה אמבר לאור בשנת 1970, עבד בביטוח הלאומי ולא התפרנס מכתיבה. במהלך השנים רכש השכלה חלקית בפסיכולוגיה וסיים לימודי תואר ראשון ושני בספרות אנגלית. זילאזני נפטר בשנת 1995, בגיל 58, מסרטן.


קשה למצוא דרך להמליץ על קלסיקה ספרותית בז'אנר הפנטזיה כאשר סביר להניח שחובבי הז'אנר התוודעו אליה בשלב כלשהו, ובכל זאת, אמבר של זילאזני היא דוגמה מופתית ליצירה ספרותית בז'אנר המציגה את עיקר כוחו: היכולת להמחיש באופן בלתי אמצעי את האופן בו באה לידי ביטוי תאוריה בעולם המעשה. המלצה קריאה חמה לכל אוהבי הז'אנר והצעה להיכרות עם התחום לחובבי פילוסופיה ותיאוריות פיזיקליות מתקדמות.

להתרשמות אישית ניתן לקרוא את שני הפרקים הראשונים בתחתית הפוסט.


אמבר      מאת: רוג'ר זילאזני      מאנגלית: דורית לנדס      הוצאת עם עובד      1991 (הדפסה מחודשת 2017)      877 עמ'


1

הסוף החל,  לאחר מה שנראָה לי כנצח.
 ניסיתי לפתל את בהונותי והצלחתי.  הייתי שרוע במיטה,  בבית-חולים,  ורגלי היו נתונות בגבס,  אך הן היו עדיין רגלי.
 עצמתי ופקחתי את עיני שלוש פעמים.
 החדר התייצב.
 היכן לעזאזל נמצאתי?
 אז הסתלקו הערפילים לאִטם,  ושב,  אלי חלק ממה שקרוי זיכרון. נזכרתי בלילות ואחיות וזריקות. בכל פעם שהחלה התבהרות,  היה מישהו בא ונועֵץ בי משהו. כך זה היה. כן. כעת,  למרות זאת, הרגשתי כמעט בסדר,  הם יצטרכו להפסיק.
 האם יצטרכו להפסיק?
 מחשבה החרידה אותי: יִתכן שלא.
 ספקנות טבעית מסוימת לגבי טוהר כל המניעים האנושיים הופיעה, והעיקה על חָזי. פתאום ידעתי כי סוּמַמתי יתר-על-המידה.  ידעתי שלא הייתה לכך סיבה מוצדקת לפי הרגשתי התקינה עתה, ומכאן הסקתי שגם עכשיו לא יפסיקו - אם מישהו שילם להם כדי שימשיכו לעשות זאת.  שחק אִתם בקור רוח והמשך להיראות מסומם, אמר
קול שהיה הגרוע אך החכם שבי.  וכך עשיתי.
 אחות דחקה את ראשה בדלת כעשר דקות לאחר-מכן, ואני כמובן נחרתי בשלוָה.  היא הלכה.
 בינתיים שחזרתי קצת ממה שקרה.
 זכרתי במעוּמעם כי אירעה לי תאונה כלשהי.  מה שקרה אחר-כך היה מטושטש עדיין, ולגבי מה שקרה לפני-כן לא היה לי שום מושג.  זכרתי שקודם הייתי בבית-חולים,  ואחר-כך הועברתי למקום הזה,  אך לא ידעתי מדוע.
 רגלי היו בסדר.  חזקות דיין להחזיקני, אם כי לא ידעתי כמה זמן חלף מאז שנשברו - ידעתי שנשברו.
 התיישבתי.  זה דרש מאמץ גדול מכיון ששרירי היו עייפים מאוד. בחוץ היה חושך וקומץ כוכבים ניצבו ערוּמים מעבר לחלון.  החזרתי להם קריצה, והעברתי את רגלי על פני קצה המיטה. הייתי מסוחרר, אך כעבור זמן-מה פחתה הסחרחורת ואני התרוממתי, אחזתי במוט למראשות המיטה וצעדתי צעד ראשון.
 בסדר.  רגלי החזיקוני.
 מכאן,  שמבחינה תאורטית הייתי במצב תקין לצאת החוצה.
 חזרתי למיטה,  התמתחתי וחשבתי.  הזעתי ורעדתי.  מראות של שזיפים מסוּכרים וכו'. במדינת דנמרק הייתה צחנת רקב...
 זו הייתה תאונת מכונית,  נזכרתי.  חתיכת תאונה...
 הדלת נפתחה, ואור חדר בעדה; דרך הסדקים שמתחת לעפעפי ראיתי אחות וּמַזרק בידה.
 היא התקרבה למיטתי. טיפוס היפי, שער כהה וזרועות גדולות.
 כשניגשה למיטה, התיישבתי.
 "ערב טוב" - אמרתי.
 "מה - ערב טוב" - השיבה.
 "מתי אני יוצא מכאן?",  שאלתי.
 "צריך לשאול את הדוקטור."
 "שאלי אותו" – אמרתי.
 "אפשר בבקשה את שרווּלך."
 "לא,  תודה."
 "אני צריכה לתת לך זריקה."
 "לא,  את לא צריכה,  ,אינני זקוק לה."
 "דומני שהדוקטור קובע זאת."
 "אז שלחי אותו לכאן, ונשמע זאת מפיו. אבל בינתיים לא אסכים לכך."
 "עלי למלא את ההוראות."
 "כך אמר גם אייכמן,  ותראי מה קרה לו" - הנדתי ראשי באִטיות.
 "בסדר" - היא אמרה.  "אני צריכה לדווח על כך..."
 "אנא עשי זאת" - אמרתי - "וכשאת מדווחת מסרי לו שהחלטתי לצאת מכאן בבוקר."
 "זה בלתי אפשרי,  אינך יכול אפילו ללכת - והיו לך פגיעות פנימיות..."
 "נראה",  פסקתי - "לילה טוב."
 היא יצאה ברשרוש מבלי לענות.
 שכבתי והירהרתי. נראה שנמצאתי באיזשהו מקום פרטי,  זאת אומרת שמישהו כיסה את ההוצאות. את מי הכרתי? - אך לעיני לא הופיעו שום דמויות של קרובים או ידידים. מה נותר? - אויבים?
 חשבתי לרגע.
 מאומה.
 אין איש שיעשה לי טובה שכזאת.
 החלקתי במכוניתי מעבר לצוק ולתוך אגם, נזכרתי לפתע.  זה היה כל שזכרתי.
 הייתי...
 התאמצתי ושוב התחלתי להזיע.
 לא ידעתי מי אני.
 כדי להעסיק את עצמי התיישבתי והסרתי מעלי את כל התחבושות. מתחתיהן נראיתי בסדר, ונראָה לי שזה הדבר שיש לעשות.  שברתי את הגבס שעל רגלי הימנית בעזרת תמוכת מתכת שהוצאתי ממראשות המיטה.  הייתה לי תחושה פתאומית שאני חייב לצאת במהירות, שאני צריך לעשות משהו.
 ניסיתי את רגלי הימנית.  היא היתה בסדר.
 שיברתי את הגבס מעל רגלי השמאלית, קמתי וניגשתי לארון.
 לא היו בו בגדים.
 אז שמעתי צעדים. חזרתי למיטה וכיסיתי את הגבס השבור והתחבושות שהסרתי מעלי.
 הדלת שבה ונפערה פנימה.
 אור הציף את סביבותיי,  וברנש בעל-בשר במלבוש לבן עמד ליד הקיר וידו על המַפסק.
 "אני שומע שאתה עושה לאחות חיים קשים" - אמר ; לא המשכתי להעמיד פני ישן.
 "איני יודע" – אמרתי - "במה?"
 הקמט במצחו לימד שהתשובה הטרידה אותו למשך שיניה או שתיים,  אך הוא השיב - "הגיע הזמן לתת לך זריקה."
 "האם אתה רופא?" - שאלתי.
 "לא,  אבל הוסמכתי לתת לך זריקה."
 "ואני מסרב לקבלה,  וזוהי זכותי החוקית.  מה זה עניינך?"
 "אתה תקבל את הזריקה שלך" - אמר,  פסע וסבב לצדה השמאלי של המיטה.  בידו האחת היה מזרק,  שלא נראה קודם-לכן.
 זו הייתה מהלומה מרושעת מאוד,  כעשרה סנטימטרים לערך מתחת לחגורה,  והוא נפל על ברכיו.
 "--!" - פלט,  לאחר זמן.
 "אם תשוב ותתקרב למרחק יריקה" - אמרתי - "תראה מה יקרה לך."
 "יש לנו שיטות לטפל בפציינטים כמוך" - השתנק.
 כך ידעתי שהגיע הזמן לפעול.
 "איפה הבגדים שלי?" - שאלתי.
 "--!" - חזר על עצמו.
 "אם כך,  נראה לי שאצטרך לקחת את בגדיך.  העבר לי אותם."
 הפעם השלישית כבר הייתה משעממת, השלכתי את כלי המיטה על ראשו וחבטתי בו בתמוכת המתכת.
  הייתי אומר שבתוך שתי דקות עטיתי כולי לבן.  צבעם של מובי דיק וגלידת וניל.  גועל-נפש.
 דחפתי אותו לתוך הארון והסתכלתי מבעד לחלון המסורג.  ראיתי את הלבנה הזקנה ובזרועותיה הלבנה הצעירה מרחפות מעל לשורת צפצפות.  הדשא היה כסוף ומבהיק.  הלילה התמקח בחולשה עם השמש.  לא היה דבר שיכול ללמדני היכן נמצאתי.  ככל הנראה הייתי בקומה השלישית של הבניין,  ומאלומת אור שהושלכה לשמאלי מלמטה ניתן לאתר חלון בקומה הראשונה; מאחוריו כנראה היה מישהו ער.
 יצאתי מהחדר ובחנתי את המסדרון.  לשמאלי היו ארבע דלתות נוספות,  שתיים בכל צד,  והמסדרון הסתיים בקיר ובו חלון מסורג. הערכתי שמאחורי הדלתות היו חדרים דומים לשלי.  קרבתי לחלון והשקפתי החוצה.  ראיתי עוד דשא, עוד עצים, עוד לילה ושום דבר חדש.  סבבתי ופניתי לכיוון השני.
 דלתות,  דלתות,  דלתות,  ומתחתיהן לא בקע כל אור. הקול האחד שנשמע היו צעדי בנעלים השאולות, הגדולות ממידתי.
 שעונו של הברנש הצוחק הורה על ארבע ארבעים וחמש.  תמוכת הברזל הייתה בתוך החגורה,  מתחת לז'קט הלבן של האח,  ובלכתי שיפשפה את עצם המתניִם. מדי עשרה מטרים הייתה קבועה בתקרה נורה שהשליכה כארבעים ואַט של אור.
 הגעתי למדרגות שהוליכו מימין למטה. ירדתי בהן. המדרגות היו דמומות ומכוסות בשטיח.
 הקומה השנייה נראתה כמו הקומה שלי: שורות של חדרים; המשכתי בדרכי.
 כשהגעתי לקומה הראשונה פניתי ימינה וחיפשתי דלת שמתחתיה נבע אור.
 מצאתי אותה בסמוך, לסוף המסדרון. לא טרחתי לנקוש.
 הטיפוס שישב שם בחלוק-בית צבעוני מחריד,  ליד שולחן גדול ומבהיק,  בדק איזשהו יומן.  זה לא היה חדר-חולים.  הוא הרים אלי עיניים יוקדות ורחבות, ושפתיו נפתחו לקראת זעקה שלא השמיעו - אולי בגלל הבעתי הנחושה. הוא קם על רגליו במהירות.
 סגרתי את הדלת מאחורי, התקרבתי ואמרתי "בוקר טוב.  יש לך בעיות."
 נראה שאנשים תמיד מגלים סקרנות לגבי בעיות.  מכיון שכעבור שלוש השניות שנדרשו לי כדי לחצות את החדר, מילותיו היו: "למה אתה מתכוון?"
 "אני מתכוון" - אמרתי - "שבקרוב תסבול מתביעה משפטית על שהחזקתם אותי כאן בבידוד, ועוד תביעה על טיפול רפואי לא נאות, על שימוש חסר אבחנה בסמי הרדמה.  אני כבר סובל מסימפטומים של גמילה ועלול לעשות משהו אַלים..."
 הוא הזדקף.
 "הסתלק מפה" - אמר.
 ראיתי על שולחנו חפיסת סיגריות. נטלתי סיגריה ואמרתי: "שב וסתום את פיך.  יש דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם."
 הוא התיישב אבל לא סתם את הפה.
 "אתה מפר כמה תקנות" - אמר.
 "נניח לבית-המשפט להחליט מי האשם" - השבתי - "אני רוצה את בגדי וחפצי האישיים,  אני יוצא מכאן."
 "אינך נמצא במצב -"
 "איש לא שאל אותך. פעל בזריזות, וָלא - תיתבע לדין."
 הוא קירב את ידו לכפתור שעל השולחן,  אך אני הכיתי בה.
 "כעת!",  אמרתי - "היית צריך ללחוץ על הכפתור כשנכנסתי. עכשיו כבר מאוחר מדי."
 "מר קוֹרי אתה מקשה מאוד..."
 קוֹרי?
 "אני לא אישפזתי את עצמי כאן" – אמרתי - "אבל יש לי בהחלט הזכות להוציא את עצמי מכאן. כעת הגיע הזמן. אז בוא נעשה מה שצריך."
 "ברור שבמצבך אינך יכול לעזוב את המוסד הזה" - השיב - "איני יכול להרשות זאת. אקרא למישהו שיחזיר אותך לחדרך,
וישכיב אותך במיטה."
 "אם תנסה לעשות זאת, תגלה בדיוק באיזה מצב אני. עכשיו יש לי כמה שאלות. הראשונה היא - מי הכניס אותי לכאן,  ומי משלם את החשבון?"
 "טוב" - נאנח ושפמו הזעיר והבהיר נפל ככל שאך יכול.
 הוא פתח מגירה והכניס את ידו לתוכה; אני עמדתי על המשמר.
 הפלתי אותו מידו לפני שהסיר את נצרת-הביטחון,  זה היה 32. יפה מאוד,  קולט. לחצתי על הנצרה בעצמי כשנטלתי אותו מעל לשולחן,  כיוונתי אותו ואמרתי: "אתה תענה לשאלותיי.  ברור שאתה סבור שאני מסוכן,  יתכן שאתה צודק."
 הוא חייך בקושי,  הצית לעצמו סיגריה,  ואם התכוון להפגין שהוא שולט במצב,  זו הייתה שגיאה: ידיו רעדו.
 "בסדר,  קוֹרי - אם זה מה שיעשה אותך מאושר" – ענה - "אחותך הכניסה אותך לכאן."
 ? ? - חשבתי לעצמי.
 "איזו אחות?" - שאלתי.
 "אוולין" – השיב.
 השם, לא עורר בי דבר,  על כן אמרתי "זה מגוחך.  לא ראיתי את אוולין זה שנים.  היא לא ידעה כלל שאני נמצא בחלק הזה של המדינה."
 הוא משך בכתפיו.
 "אף-על-פי-כן..."
 "היכן היא נמצאת כעת? אני רוצה להתקשר אתה" - אמרתי.
 "הכתובת אינה תחת ידי."
 "השג אותה."
 הוא קם.  ניגש אל ארון התיוק.  חיפש והוציא כרטיס.
 בחנתי את הכרטיס.  מרת אוולין פלומל...  גם הכתובת בניו-יורק לא הייתה מוכרת,  אולם למדתי אותה על-פה.  בכרטיס נאמר ששמי הפרטי הוא קארל.  יופי.  נתונים נוספים.
 תקעתי את האקדח בתוך החגורה, ליד התמוכה, כמובן שלפני-כן השבתי את הנצרה למקומה.
 "אוקיי" - אמרתי לו – "איפה הבגדים שלי,  ומה בדעתך לשלם לי?"
 "בגדיך ירדו לטמיון בתאונה" – אמר – "ואני חייב לומר לך שרגליך בהחלט נשברו - השמאלית נשברה בשני מקומות. אומר לך בכנות,  איני יכול להבין כיצד אתה מצליח לעמוד על רגליך,  עברו רק שבועייִם -"
 "תמיד אני מחלים במהירות",  אמרתי - "וכעת בעניין הכסף..."
 "איזה כסף?"
 "הסדר מחוץ לבית-המשפט בעניין תלונתי על טיפול בלתי נאות, והאישום השני."
 "אל תהיה מגוּחך!"
 "מי מגוחך? אסכים לקבל מידיך אלף,  במזומן,  כרגע."
 "אין בדעתי אפילו לדון בדבר כזה."
 "ובכן,  מוטב שתשקול,  כי בין אם תזכה או תפסיד בתביעה שאגיש,  חשוב על השם שיצא למקום הזה אם אצליח לארגן מספיק פרסומת לפני המשפט. אני בוודאי אתקשר עם ההתאחדות הרפואית האמריקנית, עם העיתונות,  עם -"
 "סחטנות",  הוא אמר - "ואני לא אתן ידי לכך."
 "שלם עכשיו או אחר-כך,  אחרי צו בית-המשפט" – אמרתי - "לא אִכפת לי.  עכשיו זה יהיה זול יותר."
 אם יעשה כדרישתי אדע כי ניחושי היו נכונים והיה כאן משהו מלוכלך.
 הוא נעץ בי מבטו.  איני יודע למשך כמה זמן.
 בסופו של דבר אמר: "אין לי כאן אלף."
 "אמור כמה אתה מציע כפשרה" - אמרתי.
 הוא, לאחר שתיקה נוספת: "זו הוצאת רכוש שלא כחוק."
 "לא.  את זה שַלֵם – ושאַ, צ'רלי.  הַחלט."
 "יתכן שאמצא חמש מאות בכספת."
 "הבא את הכסף."
 לאחר שבדק את תכנה של כספת קיר קטנה,  אמר לי שיש לו רק ארבע מאות ושלושים, וכיון שלא רציתי להשאיר טביעות אצבעות על הכספת,  רק כדי לבדוק אותו,  הסכמתי ותחבתי את השטרות לתוך כיסי.
 "מיהי חברת המוניות הקרובה ביותר המשמשת את המקום הזה?"
 הוא נקב את שמה, ואני בדקתי בספר הטלפונים שגילה לי,  כי נמצאתי בצפון מדינת ניו-יורק.
 אמרתי לו לחייג ולהזמין בעבורי מונית, מכיון שלא ידעתי את שם המקום ולא רציתי שידע מהו מצבו של זיכרוני.  אחת התחבושות שהסרתי היתה כרוכה סביב ראשי.
 כשעשה את הסידורים שמעתי אותו נוקב את שם המקום: הוא נקרא בית-החולים הפרטי גרינווּד.
 כיביתי את הסיגריה שלי,  לקחתי סיגריה אחרת, והסרתי משא של כמאה קילו מעל רגלי,  בהתרווחי בכיסא חום מרוּפד ליד ארון הספרים שלו.
 "נמתין כאן ואתה תלווה אותי לדלת" - אמרתי.
 לא שמעתי אף מלה נוספת מפיו.


2

 השעה הייתה שמונה בקירוב כשהמונית הורידה אותי ליד פינה סתמית בעיר הקרובה ביותר.  שילמתי לנהג והסתובבתי כעשרים דקות.  אחר-כך נכנסתי למזנון,  מצאתי לעצמי ספסל פנוי,  והזמנתי מיץ,  ביצים,  לחם קלוי,  קותל חזיר ושלושה ספלי קפה. קותל החזיר היה שמנוני מדי.
 לאחר שהקציתי לארוחת-הבוקר כשעה,  התחלתי ללכת,  מצאתי חנות בגדים וחיכיתי עד שנפתחה בתשע ושלושים.
 קניתי זוג מכנסים,  שלוש חולצות ספורט,  חגורה,  בגדים תחתונים וזוג נעלים שהתאים למידתי.  רכשתי גם ממחטה,  ארנק כסף ומַסרק כיס.
 אחר-כך איתרתי את תחנת גרייהאונד, ועליתי על אוטובוס לניו-יורק. איש לא ניסה לעצור בי.  דומה היה שאיש אינו מחפש אחרי.
 ישבתי שם והתבוננתי בנוף בצבעי הסתיו,  רוחות עזות שנשבו בשמים בוהקים וקרים דגדגו את פני. חזרתי והעברתי לפני את כל מה שהיה ידוע לי עלי ועל הנסיבות שבהן נמצאתי.
 אושפזתי בבית-החולים גרינווּד בשם קארל קוֹרי על-ידי אחותי אוולין פלומל.  הדבר היה לאחר תאונת דרכים,  שאירעה לפני כחמי- שה-עשר ימים,  בתאונה נשברו כמה מעצמותי,  אך אלה כבר לא הטרידו אותי.  לא זכרתי את אחותי אוולין.  לאנשי בית-החולים ניתנה הוראה להחזיק אותי במצב פסיבי,  אך הם חששו מהחוק כאשר השתחררתי ואיימתי עליהם. אוֹקיי. מישהו פוחד ממני, מסיבה כלשהי.  אשחק אותה בשביל המשחק.
 אילצתי את זיכרוני לשוב אל התאונה והגיתי בה עד שראשי כאב. זו לא הייתה תאונה; זה היה הרושם שלי,  אף שלא ידעתי מדוע. אגלה מה קרה ומישהו ישלם על כך. הם ישלמו הרבה, הרבה מאוד. זעם איום התלקח במרכז גופי.  כל מי שניסה לפגוע בי או להשתמש בי סיכן את עצמו וכעת יקבל את המגיע לו, מי שעשה זאת. חשתי תשוקה עזה להרוג,  להשמיד את האחראי לכך - ואני ידעתי שלא הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שחשתי כך,  וידעתי גם כי בעבר פעלתי ועשיתי זאת,  יותר מפעם אחת.
 הסתכלתי מבעד לחלון,  התבוננתי בעלים הנושרים.
 כשנחתתי בעיר הגדולה ניגשתי קודם כל למקצצה הקרובה,  לתגלחת ותספורת. הדבר השני שעשיתי היה החלפת החולצה והגופייה בבית-השימוש, מכיון שאיני יכול לסבול שיער קצוץ על גבי,  ה- 32, האוטומטי,  בבעלותו של אותו אלמוני מגרינווּד, נשאר בכיסו הימני של הז'קט.  אני מניח שאם אחותי או גרינווּד רצו לעצרני בלא דיחוי, יכלו להשתמש בסעיף סאליבאן.  בכל זאת החלטתי להחזיק באקדחי. יהא עליהם למצוא אותי תחילה, ואני רציתי סיבה.  אכלתי ארוחת-צהרים מהירה,  נסעתי בתחתית ובאוטובוסים במשך שעה,  ואחר-כך לקחתי מונית לכתבתה של אוולין בווסטצ'סטר. אוולין,  אחותי
הרשמית,  שקיויתי כי תעורר את זיכרוני.
 לפני שהגעתי לביתה החלטתי על שיטת הפעולה שלי.
 כשדלתו של הבית הישן והעצום נפתחה לפני, בתגובה לנקישתי, לאחר, המתנה של כשלושים שניות,  ידעתי מה אומַר. חשבתי על כך כשצעדתי בשביל הלבן, הארוך והמתפתל, בין האלונים והאדרים. העלים רחשו מתחת לרגלי והרוח הקרה הכתה בערפי שגולח זה לא-כבר, בתוך צוארונו, המורם של הז'קט. ריח בושם השיער נתערב בריח הרקב של רצועות הקיסוס שהצטופפו על קירות הבית.  לא עלתה בי שום תחושה של הכירוּת. לא נראָה לי שהייתי במקום מימי.
 נקשתי.  וההד החזיר את הנקישה.
 תקעתי את ידי בכיסי וחיכיתי.
 כשהדלת נפתחה חייכתי והנדתי בראשי אל המשרתת; פניה היו כהים ומכוסים בשומות, והיא דיברה במבטא פורטוריקני.
 "כן?" - היא אמרה.
 "אני מבקש לראות את גב' אוולין פלומל."
 "מה שמך,  בבקשה?"
 "אני אחיה,  קארל."
 "או,  היכנס בבקשה" – אמרה.
 נכנסתי לחדר הכניסה שרצפתו הייתה פסיפס של אריחים ורדרדים וירקרקים.  הקירות היו בצבע מַהגוני,  ושורה של צמחים גדלי-עלים ניצבו על מחיצה לשמאלי. מלמעלה,  הושלך אור צהוב מקוביית זכוכית ואמַייל.
 הנערה יצאה מהחדר,  ואני הסתכלתי מסביבי בחַפשי משהו מוכר.
 מאומה.
 המתנתי.
 כעבור זמן קצר חזרה,  ניענעה בראשה,  חייכה ואמרה - "אנא,  לך אחרי. היא תראה אותך בספריה."
 הלכתי אחריה,  עלינו שלוש מדרגות וחצינו מסדרון בו חלפנו על שתי דלתות סגורות. הדלת השלישית לשמאלי הייתה פתוחה,  והמשרתת רמזה שזו הדלת בה עלי להיכנס. נכנסתי ונעצרתי בסמוך לסף.
 כדרכן של ספריות היה החדר מלא ספרים. היו בו גם שלושה ציורים,  שני נופים שלווים וים רוגע אחד.  על הרצפה היה שטיח ירוק עבה,  ליד שולחן-הכתיבה היה גלובוס גדול,  ויבשת אפריקה היתה מופנית כלפי; מאחוריו היה חלון מקיר-אל-קיר,  שמונה סולמות זכוכית.  אך אלה לא היו הסיבה בשלה נעצרתי.
 האישה מאחורי שולחן-הכתיבה לבשה שמלה ירוקה-כחולה בעלת דשים רחבים ומחשוף בצורת וי.  שערה היה ארוך ומתולתל,  באותו גוון שבין ענני השקיעה לבין צדה החיצון של להבת נר בחדר חשוך לגמרי.  בדרך כלשהי ידעתי שזהו צבעו הטבעי של שערה.  צבע עיניה שמאחורי המשקפים - שלא נראָה לי כי נזקקה להם - היה כחול כצבעו של אגם אירי בשעה שלוש אחר-צהרים צח. צבעו של חיוכה הלחוץ תאם את שערה. אך אלה לא היו הסיבה בשלה נעצרתי.
 הכרתי אותה ממקום כלשהו,  אם כי לא יכולתי לומר מנין.
 התקרבתי וחייכתי,  "שלום" - אמרתי.
 "שב בבקשה" – אמרה, והצביעה על כיסא בעל משענת גבוהה וזרועות גדולות בצבע תפוז, שהיה מכוון בדיוק באותה זוית בה אהבתי להתרווח.
 עשיתי כן והיא בחנה אותי.
 "אני שמחה לראות שאתה מסתובב שוב."
 "גם אני.  מה שלומך?"
 "יופי, תודה. אני חייבת לומר שלא ציפיתי לראותך כאן."
 "אני יודע" – בילפתי – "אך הנה אני כאן, כדי להודות לך על הדאגה וההתחשבות שגילית כלפי" - שילבתי צליל של אירוניה בדברים כדי לעקוב אחרי תגובתה.
 באותו רגע נכנס לחדר כלב ענק - זאב אירי - והוא השתרע לפני השולחן.  כלב שני בא בעקבותיו והקיף את הגלובוס פעמיים לפני שנשכב.
 "טוב" – אמרה, בהשיבה את האירוניה - "זה היה המינימום שיכולתי לעשות.  אתה צריך להיזהר כשאתה נוהג."
 "בעתיד" - אמרתי - "אנקוט אמצעי זהירות.  אני מבטיח." לא ידעתי איזה משחק אני משחק, אבל מכיון שהיא לא ידעה שלא ידעתי, החלטתי להוציא ממנה מידע רב ככל שניתן.  "חשבתי שתגלי סקרנות במצבי.  אז באתי כדי לאפשר לך לראות."
 "הייתי ועודני מסוקרנת" - ענתה - "האם אכלת?"
 "ארוחת צהרים קלה.  לפני שעות אחדות" - אמרתי.
 היא צילצלה למשרתת והורתה לה להכין אוכל.  "חשבתי שתצא בכוחות עצמך מגרינווּד כשתהיה מסוגל לכך.  לא חשבתי שזה יהיה כה מהר.  ולא חשבתי שתבוא לכאן."
 "אני יודע" - אמרתי - "ולכן באתי לכאן."
 היא הציעה לי סיגריה, ואני נטלתיה, הצתתי את שלה,  הצתתי את שלי.
 "תמיד היית בלתי ניתן לחיזוי" - אמרה לבסוף - "ואם כי הדבר סייע לך בעבר לעתים תכופות לא הייתי מסתמכת על כך עכשיו."
 "למה את מתכוונת?" – שאלתי.
 "העניינים, העומדים להכרעה חשובים מדי לבלוף,  ואני חושבת שזה מה שאתה מנסה לעשות כשאתה בא לכאן בצורה כזאת. תמיד הערכתי את אומץ לבך, קורווין, אבל אל תהיה שוטה. אתה יודע כיצד עומדים הדברים."
 קורווין? לתייק זאת תחת "קורי".
 "יתכן שאיני יודע" - אמרתי - "ישנתי במשך זמן מה,  את זוכרת?"
 "כוונתך שלא היית בקשר?"
 "לא הייתה לי שום אפשרות מאז שהתעוררתי."
 היא הטתה את ראשה הצדה וצימצמה את עיניה הנפלאות.
 "נמהר" - אמרה - "אך אפשרי. אפשרי. יתכן שאתה מתכוון לזה ברצינות.  א ת ה מסוגל לכך.  אניח שכך זה לפי שעה.  במקרה כזה יתכן שעשית דבר מחוכם ובטוח. הנח לי לחשוב על כך."
 שאפתי את עשן הסיגריה וקיויתי שתאמר דבר מה נוסף.  אולם היא לא אמרה עוד דבר ועל-כן החלטתי להיאחז במה שנראָה לי כיתרון שהשגתי במשחק שלא הבנתי נגד שחקנים שלא הכרתי, בהתמודדות על פרסים שלא היה לי שמץ מושג מָהֵם.
 "העובדה שאני פה.  מלמדת משהו" - אמרתי.
 "כן." אמרה. "אני יודעת. אבל אתה פיקח, ולכן זה יכול ללמד יותר מדבר אחד.  נמתין ונראה."
 נמתין למה? ומה נראה?
 הסטייקים הגיעו ועמם קנקן בירה,  וכך שוחררתי באורח זמני מהצורך להשמיע הערות סתומות וכוללניות שייראו כתחבולניות וזהירות,  ושהיא תוכל להפוך ולחקור בהן. הסטייק שלי היה משובח: ורוד בתוכו ומשופע בעסיס. קרעתי את הקרום הקשה והטרי של הלחם בשיני,  ולגמתי מהבירה ברעב וצימאון גדולים.  היא צחקה בהתבוננה בי,  בעוד היא חותכת את מנתה לחתיכות קטנטנות.
 "אני אוהבת את ההתלהבות בה אתה תוקף את החיים,  קורוין, זוהי אחת הסיבות שבשלהן אצטער לראותך נפרד מהם."
 "גם אני" – הפטרתי.
 בעודי אוכל הגיתי בה. ראיתי אותה בשמלת ערב עמוקת מחשוף, ירוקה כירוק הים, בעלת חצאיות תפוחות.  היו מוסיקה וריקודים, ומאחורינו נשמעו קולות.  לבשתי שחור וכסף ו... המראה נעלם. אבל זו הייתה פיסה אמיתית מזיכרוני, ידעתי זאת. בתוכי קיללתי על שלא היה לי זיכרוני כולו. מה אמרה לי כשלבשה ירוק, כאשר לבשתי שחור וכסף,  אותו לילה,  מאחורי המוסיקה, הריקודים והקולות?
 מזגתי עוד בירה מהקנקן והחלטתי לבחון את המראה.
 "אני זוכר לילה אחד" - אמרתי – "כשהיית כולך בירוק ואני הייתי בצבעי.  הדברים נראו כה יפים – המוסיקה..."
 על פניה נראתה עצבות קלה ולחייה החליקו.
 "כן" - אמרה - "אלה היו הימים... באמת לא היית בקשר?"
 "על דברתי" - אמרתי,  יהא ערכה כאשר יהא.
 "הדברים החמירו מאוד" - אמרה - "ובצללים יש זוָעות רבות מכפי שיכול היה מישהו להעלות בדעתו..."
 "ו- ?" - שאלתי.
 "עדיין יש לו בעיותיו" - השלימה היא.
 "או."
 "כן" - היא המשיכה- "והוא ירצה לדעת איפה אתה עומד."
 "במקום זה."
 "כוונתך?..."
 "לפי שעה" - אמרתי לה, אולי במהירות יתירה מכיון שעיניה התרחבו מדי - "כיון שאינני יודע את מצב הדברים במלואם" -
תהא משמעותם כאשר תהא.
 "או."
 סיימנו את הסטייקים ואת הבירה ונתנו את שתי העצמות לכלבים.
 אחר-כך לגמנו קפה.  ניעורנה בי הרגשת אחוָה מסוימת,  אך דיכאתי אותה.  שאלתי: "מה עם האחרים?" - זה היה יכול להתפרש ככל דבר, אבל נשמע בטוח.
 לרגע חששתי פן תשאל אותי למה כוונתי.  אלא שבמקום זה התרווחה בכיסאה, נעצה עיניה בתקרה ואמרה "כמו תמיד, לא שמענו אף על אחד חדש.  יתכן שבחרת בדרך המחוכמת ביותר.  אני נהנית מזה בעצמי, אבל איך אפשר לשכוח - את התהילה?" השפלתי את עיני מכיון שלא ידעתי לבטח מה עליהן לשקף.  "אי-אפשר" - אמרתי - "לעולם אינך יכול."
 הייתה שתיקה ארוכה ולא נוחה.  ובסופה היא אמרה: "האם אתה שונא אותי?"
 "כמובן שלא" – עניתי - "כיצד יכולתי - בסופו של חשבון?"
 דומה היה שהתשובה נושאת חן בעיניה, והיא גילתה את שיניה. שיניה היו לבנות מאוד. "יופי, ותודה לך" – אמרה - "למרות הכל, אתה ג'נטלמן."
 קדתי וחייכתי חיוך מעוּשה.
 "את תסובבי לי את הראש."
 "אינני חושבת כך" – אמרה - "בסופו של חשבון."
 חשתי שלא בנוח.
 חשתי בזעמי ותהיתי אם היא יודעת למי אני זקוק כדי לעגנו. חשתי כי היא יודעת.  נאבקתי בחשק לשאול אותה ישירות, והדחקתיו.
 "ובכן,  מה אתה מציע לעשות?" - שאלה בסופו של דבר ובו במקום השבתי "כמובן שאינך בוטחת בי..."
 "כיצד יכולנו?"
 החלטתי לזכור את הדיבור בלשון רבים.
 "ובכן כך. בינתיים אני נכון להעמיד את עצמי תחת פיקוחך. אשמח להישאר כאן,  ואת תוכלי לפקוח עלי עין."
 "ואחר-כך?"
 "אחר-כך? - נראה."
 "פיקח" - היא אמרה - "פיקח מאוד.  ואתה מעמיד אותי במצב מביך." (אני אמרתי זאת מכיון שלא היה לי לאן ללכת, והכסף שסחטתי היה עתיד לאזול במהירות). "כן,  כמובן שאתה יכול לתאר,  אבל אני רוצה להזהיר אותך" - וכאן אחזה באצבעותיה משהו שנראה לי כתליון ותלה על שרשרת סביב צווארה - "זוהי משרוקית על-קולית לכלבים.  לדונר ובליצן היושבים כאן.  יש ארבעה אחים וכולם אוּמנו לטפל באנשים לא נעימים,  וכולם נענים לשריקתי.  אז אל תנסה ללכת לשום מקום בו אינך רצוי.  שריקה אחת או שתיים ואפילו אתה תיכנע להם.  הם מאותו סוג שבגללו לא נותרו זאבים באירלנד,  אתה יודע."
 "אני יודע" - אמרתי שעה שנוכחתי שאמנם אני יודע.
 "כן," המשיכה,  "זה ימצא חן בעיני אֶריק אם תשהה כאן כאורחי. זה צריך לגרום לו להניח לך לנפשך,  והרי בכך אתה מעוניין, n'est-ce pas?"
 "oui" - אמרתי.
 אריק! הייתה לזה משמעות. הכרתי אריק כלשהו,  והעובדה שהכרתי אותו הייתה חשובה באורח כלשהו.  לא בזמן האחרון.  אבל אותו אֶריק שהכרתי,  היה קיים עדיין,  וזה היה חשוב.
 מדוע?
 שנאתי אותו,  וזו הייתה סיבה אחת.  שנאתי אותו כדי כך שחשבתי להרגו ואולי אף ניסיתי לעשות זאת.
 היה גם קשר בינינו,  ידעתי.
 קרבת דם?
 כן,  זהו זה.  אף אחד מאתנו לא אהב קרבה זו - היינו אחים... נזכרתי וזכרתי...
 אריק הגדול והחזק, בזקנו הרטוב והמתולתל, ועיניו – בדיוק כעיניה של אוולין!
 גל זיכרון חדש טילטל אותי, רקותיי החלו להלום, וערפי היה חם לפתע.
 לא הנחתי לדברים להיראות על פני, והכרחתי את עצמי לשאוף שוב מהסיגריה, ללגום עוד מהבירה, ואז תפסתי שאוולין הייתה באמת אחותי! אלא ששמה לא היה אוולין.  לא יכולתי לזכור את שמה, אבל לא היה זה אוולין. החלטתי שאנהג בזהירות. לא אנקוב שום שם כשאפנה אליה, עד אשר אזכור.
 ומה עלי? מה מתרחש סביבי?
 לפתע חשתי כי לאריק היה קשר כלשהו עם התאונה.  התאונה הייתה אמורה להיות קטלנית אלא שאני ניצלתי. הוא היה האיש, לא כן? - כן השיבו רגשותיי. זה חייב היה להיות אריק. ואוולין שיתפה פעולה אתו, ושילמה לגרינווּד כדי שיחזיקוני בעלפון. זה טוב יותר מלמוּת, אבל...
 הבנתי שבעצם בואי לאוולין הגשתי את עצמי לידיו של אֶריק, ואהיה אסירו - ואם אישאר אהיה פתוח להתקפה נוספת.
 אבל היא העירה שהיותי אורחה יגרום לו להניח לי.  שקלתי את הדברים.  לא יכולתי עוד להתייחס לדברים כפשוטם. עלי להיות על המשמר כל הזמן.  אולי מוטב לי ללכת ולהניח לזיכרונותי לחזור בהדרגה.
 אולם הייתה בי תחושת דחיפות איומה. היה עלי לגלות את הסיפור המלא בהקדם האפשרי.  ולפעול ברגע שאדענו.  זה היה כמו כפיה. אם מחירו של הזיכרון היה סכנה, ואם ההזדמנות עולה בסיכון, יהי כך.  אישאר.
 "ואתה זוכר" - אמרה אוולין, והתברר לי שהיא דיברה זה זמן ואני אפילו לא הקשבתי.  יתכן שזה היה בגלל האיכות המהורהרת במליה שלא דרשו למעשה שום תגובה שהיא, ובשל דחיפותן של מחשבותיי.
 "ואני זוכרת את היום בו ניצחת את ג'וליאן במשחק החביב עליו, והוא השליך עליך כוס יין וקילל אותך.  אבל אתה נטלת את הפרס. ופתאום הוא פחד פן הרחיק לכת.  אבל אז אתה צחקת, ושתית אתו כוסית.  אני חושבת שהרגיש שלא בנוח על הפגנת הכעס,  משום שבדרך-כלל הוא כה קריר ומתון, ואני חושבת שאותו יום הוא קינא בך. האם אתה זוכר? אני חושבת שמאז הוא מחַקה במידה מסוימת רבים ממנהגיך.  אבל אני עדיין שונאת אותו ומקווה שירד בקרוב. אני מרגישה שכך יהיה..."
 ג'וליאן, ג'וליאן, ג'וליאן. כן ולא. משהו אודות משחק וכיצד לכדתי איש וניפצתי אותה שליטה-עצמית שהייתה לאגדה. כן, היתה תחושה של מוּכרוּת; לא, לא יכולתי לומר בודאות במה היה הכל מעורב.
 "וקיין, איך רימית אותו! הוא עדיין שונא אותך,  אתה יודע..."
 הבנתי שאינני אהוּד במיוחד. אבל בדרך כלשהי מצאה תחושה זו חן בעיני.
 וגם קיין צילצל מוּכר. מאוד מוּכר.
 אֶריק, ג'וליאן, קיין, קוֹריון. השמות התהפכו בתוך ראשי,  ובמובן מסוים היה זה יותר מכפי שיכולתי להחזיק בתוכי.
 "זמן כה רב עבר..." אמרתי,  כמו מבלי רצון,  ונראה שאכן כך היה.
 "קורוין",  אמרה - "אנא,  אל נסתייף. אתה רוצה יותר מאשר בטחון, אני יודעת זאת. ואתה עדיין חזק דייך כדי להשיג מכל זה משהו,  אם תשחק נכון את קלפיך. איני יכולה לנחש מהי תכניתך, אבל אולי נוכל לעשות עסקה עם אֶריק." ההתייחסות ברבים השתנתה, היא הגיעה לאיזושהי מסקנה לגבי ערכי בתוך המתרחש.  הבחנתי כי ראתה שיש לה סיכוי להרויח משהו בעצמה.  חייכתי קלות, "האם משום כך באת הנה?",  המשיכה - "האם יש לך הצעה לאֶריק,  משהו שיצריך מתווך?"
 "יתכן" - עניתי - "אחרי שאחשוב על כך עוד קצת. החלמתי לפני זמן קצר בלבד ויש לי עוד הרבה לשקול. אך רציתי להיות במקום הטוב ביותר, בו אוכל לפעול במהירות, אם אחליט שהאינטרס שלי הוא בצדו של אֶריק."
 "היזהר" - אמרה – "אתה יודע שאדווח על כל מלה שתאמר."
 "כמובן" - אמרתי מבלי שידעתי זאת כלל, בחפשי סייג מהיר - "אלא אם יתלכד האינטרס שלך עם האינטרסים שלי."
 גבותיה התקשרו,  וקמטים קטנטנים הופיעו ביניהן.
 "לא ברור לי מה אתה מציע."
 "אינני מציע דבר,  בינתיים" - אמרתי - "אני פשוט נוהג עמך בכנות וביושר ואומר לך שאיני יודע.  איני בטוח שאני רוצה לעשות עסקה עם אריק, אחרי הכל..." הנחתי למשפט מבלי להשלימו, מכיון שלא ידעתי כיצד להשלימו,  למרות שהייתה לי הרגשה שיש להשלימו.
 "פנו אליך בהצעה חליפית?" - היא קמה על רגליה בפתאומיות, ואחזה את המשרוקית - "בלייז! כמובן!"
 "שבי" - אמרתי - "ואל תהיי מגוחכת.  האם הייתי מסגיר את עצמי לידיך בשקט כזה, בנכונות שכזו, כדי להפוך למזון לכלבים רק משום שבלייז עלה בדעתך?"
 היא נרגעה.  אולי גם רפתה משהו, ואחר כך חזרה וישבה.
 "קרוב לודאי שלא" - אמרה לבסוף - "אבל אני יודעת שאתה מהמר, ואני יודעת שאתה בוגדני.  אם באת לכאן כדי לחסל את אחד הצדדים, אין לך בשביל מה לטרוח.  אינני חשובה כדי כך.  אתה הרי כבר צריך לדעת זאת. מלבד זה, תמיד חשבתי שדוקא חיבבת אותי."
 "חיבבתי ועודני מחבב" - אמרתי - "אל תדאגי, מפני שאין לך סיבה לדאגה.  מעניין,  עם זאת,  שהזכרת את בלייז."
 פתיון, פתיון פתיון! רציתי לדעת כל כך הרבה!
 "מדוע? האם הוא פנה אליך?"
 "אני מעדיף לא לומר" - השבתי,  בתקווה שכך ימצא לי יתרון כלשהו.  ולאחר שהייתי בטוח במינו של אותו בלייז הוספתי: "אילו פנה אלי, הייתי משיב לו כפי שהייתי עונה לאריק - 'אחשוב על כך'."
 "בלייז" - חזרה ואמרה.  בלייז אמרתי לעצמי בתוך ראשי, בלייז, אני מחבב אותך, שכחתי מדוע, ואני יודע שיש לי גם סיבות לשנוא אותך - אבל אני מחבב אותך,  אני יודע זאת.
 ישבנו עוד זמן מה.  חשתי תשישות אך לא רציתי לגלותה.  עלי להיות חזק.  ידעתי שעלי להיות חזק.
 ישבתי שם וחייכתי ואמרתי : "יש לך ספריה נחמדה." והיא אמרה : "תודה."
 "בלייז" - חזרה כעבור זמן מה - "האם אתה חושב באמת שיש לו סיכוי?"
 משכתי בכתפי.
 "מי יודע? בודאי לא אני,  אולי יש לו.  אולי אין לו."
 היא נעצה בי מבט בעיניה שרחבו,  פיה נפער.
 "לא אתה?" - אמרה - "אינך מתכוון לנסות בעצמך?"
 באותו רגע צחקתי,  אך, ורק כדי להפיג את התרגשותה.
 "אל תהיי שוטה" - אמרתי כשסיימתי - "אני?"
 אבל ברגע בו אמרה מה שאמרה, ידעתי שפגעה באיזשהו מיתר, משהו שנקבר עמוק ואשר השיב לה ב"מדוע לא?" רב עצמה.
 פתאום נמלאתי פחד.
 נראה שהיא נרגעה כתוצאה מויתורי על מה שויתרתי. היא חייכה והצביעה על באַר משקאות לשמאלי.
 "הייתי רוצה קצת אייריש מיסט" - אמרה.
 "גם אני" - החזרתי,  ניגשתי והבאתי לנו שתי כוסות.
 "את יודעת" - אמרתי לאחר שחזרתי לשבת - "נעים להיות אתך ביחד כך,  אפילו אם זה רק לזמן קצר.  זה מעורר את הזיכרונות."
 היא חייכה והייתה נהדרת.
 "אתה צודק" - אמרה ולגמה מהמשקה שלה - "כשאתה כאן אני מרגישה כמעט כמו באמבר." כוסי כמעט נשמטה מידי.
 אמבר! המלה שילחה הלם חשמלי במורד שדרתי!
 אז היא החלה לבכות.  ואני קמתי וחיבקתי את כתפיה כדי לנחמה.
 "אל תבכי, ילדה קטנה. בבקשה, אל תבכי. זה עושה גם אותי אומלל." אמבר, אמבר! היה בזה משהו,  משהו חשמלי וכביר! "עוד יהיו ימים טובים" אמרתי ברכוּת.
 "אתה מאמין בזה באמת?" - היא שאלה.
 "כן" - אמרתי בקול רם - "כן,  אני מאמין."
 "אתה מטורף" - אמרה - "אולי בגלל זה היית אחי החביב עלי ביותר.  אני מסוגלת להאמין כמעט לכל מה שאתה אומר למרות שאני יודעת שאתה מטורף."
 היא בכתה עוד קצת והפסיקה.
 "קורוין" - אמרה - "אם תצליח בעזרת אחד הסיכויים הפרועים והחריגים של הצל - אם תצליח - האם תזכור את אחותך הקטנה פלורימל?"
 "כן" - אמרתי וידעתי שזהו שמה - "כן,  אני אזכור אותך."
 "תודה.  אמסור לאריק רק את העיקר ולא אזכיר את בלייז כלל ולא את חשדי האחרון."
 "תודה,  פלורה."
 "אבל אין זה אומר שאני בוטחת בך בגרוש" - הוסיפה - "זכור גם את זה."
 "מובן מאליו."
 היא קראה למשרתת,  וזו הובילה אותי לחדרי. הצלחתי להתפשט, התמוטטתי לתוך המיטה וישנתי במשך אחת-עשרה שעות.