‏הצגת רשומות עם תוויות נוער. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נוער. הצג את כל הרשומות

יום שני, 20 בנובמבר 2017

אנה פרנק - היומן הגרפי / ארי פולמן ו- דוד פולונסקי



אני חושבת שקראתי את יומנה של אנה פרנק לראשונה כשהייתי בערך בת גילה. כמי שלימודי השואה היו חלק מחוויית בית הספר שלה, בכל שנה נחשפתי נושא באופן אחר עד למפגש עם ניצולים במהלך שנות הלימוד בתיכון. הספר ההוא הותיר עלי רושם משום שתיאר בצורה ישירה את העולם שהכרתי גם אני, נערה מתבגרת, בהבדל אחד, את גורלה של הנערה שכתבה את הספר ידעתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא בו וההקשר בו הגעתי אליו הפך את הקריאה לדמוית עיון בכתבי הקודש.

כמה עשורים מאוחר יותר מגיע אלי הספר 'אנה פרנק -  היומן הגרפי' ספר אלבומי העשוי מדפי כרומו ונתון בכריכה קשה. הבמאי ארי פולמן, אשר הסרט המונפש שלו 'ואלס עם באשיר' הוא זה שהביא לפריצתו הגדולה וכנראה מה שהוביל אליו את אנשי קרן אנה פרנק בבקשה כי ייצור סרט מונפש ורומן גרפי על בסיס הספר, חבר לדוד פולנסקי, שותפו ליצירת הסרט 'ואלס עם באשיר' על מנת ליצור עיבוד מודרני ליומן של אנה פרנק, שהפך עם השנים לאחד הדברים המזוהים ביותר עם מלחמת העולם השנייה בכלל והשואה בפרט.

המפגש המחודש עם ספרה של פרנק, הפעם כאדם בוגר, הצליח לחבר אותי אליו שוב אך הפעם מנקודת מבט אחרת, זו הרואה את דמותה של הנערה אנה פרנק, נערה מתבגרת בעלת יכולת התבוננות נדירה לגילה, לא רק כנערה שנספתה בשואה.



בשנים האחרונות ספרים מאוירים אשר בעבר נתפסו כשייכים לשני ז'אנרים בלבד: ספרי ילדים וקומיקס, הם חלק מז'אנר חדש: הרומן הגרפי. ז'אנר אשר פונה לקהל יעד מתבגר ומבוגר באופן שונה מכפי שנעשה בעבר, הרומנים הגרפיים כמו ספרים אחרים, נעים על פני שלל נושאים ועולמות ואינם משתייכים רק לז'אנר הפנטזיה כמו הקומיקס בעבר. יוצרי הרומנים הגרפיים מתרגמים לתמונות ולמילים את העולמות שהם בוראים ועושים זאת בדרך כלל באופן אינטליגנטי ומעורר מחשבה המוכיח פעם אחר פעם את האמרה הידועה כי תמונה אחת (או במקרה הזה איור אחד) שווה אלף מילים.

ספרם הנוכחי של ארי פולמן ודוד פולנסקי מציג את עולמה של אנה פרנק באופן שונה מכפי שהתרגלנו לראות עד עתה. השניים שילבו לצד טקסט מתורגם מיומנה גם עיבוד חזותי לנושאים השונים הנדונים בספר כאשר במקרים רבים תמונות שונות מייצגות עמודים רבים מספרה. טבעו של הרומן הגרפי הוא שימוש מצומצם מאוד במילים אשר מוחלפות בייצוגים ויזואליים שנועדו להעביר את המסר טוב יותר מהן.

התחושה שעולה מן הקריאה בספר היא כי הבחירה של פולמן ופולנסקי אילו מילים להותיר על כנן, ואילו להחליף בייצוג ויזואלי נעשתה אחרי מחשבה רבה אשר העניקה ליומן המיתולוגי של אנה פרנק עיבוד מודרני הנשאר נאמן לעולמה של נערה מתבגרת בזמן מלחמת העולם השנייה מצד אחד אך נוגע במתבגרים של ימינו באופן בלתי אמצעי מאידך.



פרנק, אשר חלמה להיות סופרת וכתבה על כך ביומנה שוב ושוב, ניחנה במתת הכתיבה שיש לסופרים גדולים לאורך ההיסטוריה, זו המתרגמת את עולמה הפנימי בחדות מפתיעה ההופכת את כתיבתה לרלוונטית גם עשורים רבים לאחר מכן. אנה פרנק מיטיבה לתאר את חבוטי הנפש שלה בגיל ההתבגרות, תוך שהיא חושפת בכנות מפתיעה את חולשותיה. לצידם היא בוחנת לעומק את הסובבים אותה, אלו המקיפים אותה 24/7 בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית, ומציגה את התרגום החיצוני של עולמם הפנימי, זה המקנה להם את אופיים ומכוון את התנהלותם.

הספר פורש בצורה מרתקת את תפיסת עולמה של נערה מתבגרת אשר איתרע מזלה לחיות בתקופת השואה. אנה פרנק, ככל נערה מתבגרת אחרת, עסוקה בניסיון להגדיר את עצמה כנגד העולם בו היא חיה, לנסות ליצור כללים אשר לדעתה יוכלו לשנות את הדברים הדורשים שינוי בעולם הקיים כך שיהפוך למקום בו נעים יותר לכולם לחיות בו. לצד ניסיון ליצור משנה פילוסופית מקיפה, פרנק עסוקה ככל נערה מתבגרת גם בתרבות הפופולרית, בגישושי אהבה ובבחינת חיי המשפחה מנקודת מבט בוגרת המאפשרת לה לראות את הוריה ואחותה לא רק בתפקידם המשפחתי, אלא כבני אדם העומדים בפני עצמם וכך לראות אותם בצורה אחרת.



באחרית הדבר לספר פורשים יוצריו את דרך היווצרותו ומספרים מעט על האופן בו התגלגל היומן שכתבה אנה פרנק מעליית הגג להוצאות הספרים והפך להיות מזוהה כל כך עם מלחמת העולם השנייה והשואה. לא פשוט לקחת על עצמך משימה לעבד את המילים הכתובות שהפכו להיות מזוהות עם השואה יותר מכל טקסט אחר, לרומן גרפי אשר יש מי שיתפסו אותו כחוטא לטקסט ולהצגת הנושא. גם לאחר קבלת ההחלטה כי למיצג החזותי של הטקסט יש ערך בפני עצמו עדיין ניצבות החלטות לא פשוטות בנוגע לאופן בו יעובד הטקסט ולבחירה אילו חלקים ממנו להביא במלואם ואלו להציג באופן ויזואלי בלבד.

באופן אישי, בחירתם של פולמן ופולונסקי מצליחה בעיני להעביר בצורה מכובדת ובהירה את התכנים הרבים שמכיל יומנה של אנה פרנק באופן שיש בו כדי לתרגם לבני נוער בימינו את עולמה של פרנק בדרך בלתי אמצעית. כתיבתה של פרנק בוגרת ומעמיקה והכנות הבלתי מתפשרת שלה, על אף שהיא מכוונת את דבריה לפרסום עתידי, מצליחים לגעת בלבבות הקוראים גם יותר מ-70 שנה לאחר שנכתבו. אני מאמינה כי הספר ידבר לבני נוער לא רק בשל ההקשר שלו למלחמת העולם השנייה ולשואה. 


* להתרשמות בלתי אמצעית, העמודים הראשונים של הרומן הגרפי מופיעים בתחתית הפוסט.

אנה פרנק - היומן הגרפי      עיבד: ארי פולמן      אייר: דוד פולונסקי      תרגמה מאנגלית והתאימה לרומן הגרפי: מיכל פז      הוצאת דביר      2017      151 עמ' - כולל אחרית דבר ודבר המחברים


/div>

יום שני, 13 בנובמבר 2017

החדר הצהוב / ג'ס וולאנס



אנחנו בהחלט שופטים ספרים על פי הכריכה למרות שמקובל לומר אחרת. במקרה של הספר הנוכחי אני יכולה לומר שבלי לקרוא את גב הכריכה שמו ועיצוב הצד הקדמי שלה רמזו לי כי מדובר בספר מתח וכמי שנהנתה לאחרונה מספרי המתח של דני ספרים התחלתי לקרוא אותו בלי לדעת מה מצפה לי.


הקרביים מתחילות לזוז בחוסר נוחות ככל שמתקדמת העלילה, משהו לא טוב קרה לאנה, משהו שהופך אותה לתלויה בחסדיו של בן שכבה שלה בבית הספר והדמיון משאין לו שום נקודת אחיזה באשר לסיבה, משתולל. נדמה שזהו לב לבם של כל ספרי המתח, חוסר הוודאות והמסתורין הם אלו שקונים אחיזה בלבו של הקורא ומושכים אותו להעמיק פנימה בניסיון לפענח אותן. אבל 'החדר הצהוב' אינו ספר מתח סטנדרטי, הגיבורה שלו היא תלמידת תיכון והיא גם הקול המספר בספר וככזה נדמה שמחברת הספר מתאמצת להותיר את העלילה בתווך שבין ספר מתח לספר נוער, לאורך רוב רובה של העלילה היא מצליחה לעשות זאת בצורה נפלאה.

אנה בת ה-16 דומה לכל מתבגרת טיפוסית. היא לא מסתדרת אמה מאז התחילה להתבגר, אבל במקרה שלה מי שהשתנתה לטענתה זו האם אשר נשאבה יותר ויותר לעבודתה והזניחה את מערכת היחסים עם בתה היחידה. יש לה שני חברים טובים שלומדים אתה בבית הספר ואתם היא מבלה את רוב שעות היום ומחזר אחד שאף אחד לא מבין מדוע אינה הודפת אותו מקרבתה כמו רוב בני השכבה, בן של סופרת נוער מפורסמת מאוד. רק הקוראים יודעים שיש סיבה כך שאנה אינה הודפת את המחזר העקשני והבלתי נסבל מחייה אבל כמו גם הם לא יודעים הרבה מעבר לכך.

ככל שהעלילה נמשכת מתבהרת מידת אחיזתו של הנער המחזר בחייה של אנה והדמיון אינו יודע גבולות, כניסתה של בת זוגו האחרונה של אביה של אנה, אשר נטש את משפחתו כשאנה הייתה בת 4, מצליחה לפזר את הערפל בנוגע לנסיבות כניסתו של המחזר לחייה ולטעת תקווה בליבה של אנה ובלב הקוראים שדברים עתידים להשתנות. כניסתה של בת הזוג גם חושפת בפני אנה והקוראים אמיתות שונות בנוגע לנסיבות הגעתה לעולם וחיי המשפחה שהיו להם לפני שעזב אביה. החיבור שלה לבת הזוג הזו מיידי ומעניק לאנה את הנחמה שחיפשה שנים רבות אבל הוא גם עתיד להפוך את חייה על פיהם כשתגלה את הנסיבות המלאות שהובילו לכך.



וולאנס היא סופרת נוער בריטית שזו ספר הנוער השני שלה אשר כקודמו קצר הצלחה גדולה במולדתו. הדמויות שמככבות בספריה חשות, כמו רוב בני הנוער בכל מקום, כי הן אינן שייכות למקום בו הן נמצאות כמו בני נוער אחרים בסביבתן, מה שמוביל אותן לקבל החלטות שלא בהכרח משרתות את האינטרסים שלהן. הן גם לומדות לאחר שהן מבצעות בחירות לא נכונות כי הדברים שונים מכפי ששיערו והמחברת מאפשרת להן להתיר את הקשיים באופן אשר קל לקוראים לעכל.

האיזון העדין בין המתח לספר הנעורים נשמר בספר הנוכחי כמעט עד לסופו, אף כי יש תחושה כי המחברת לא כיוונה לסיום הנוכחי המופיע בו. כמי שעלתה לישון עייפה ולקחה את הספר למיטה כדי להירדם מהר יותר, לא הצלחתי להניח אותו מהיד מרגע שפתחתי אותו ועד שסיימתי את העמוד האחרון שלו, דומני כי בני נוער וחובבי מתח קליל ייהנו מן הספר המצליח להעניק חווית קריאה מהנה בת מספר שעות.


החדר הצהוב      מאת: ג'ס וולאנס      מאנגלית: דפנה לוי      דני ספרים      2017      272 עמ' - כולל תודות

יום שני, 6 בנובמבר 2017

קרבל / סטפני גרבר



בחייו של כל קורא יש תקופות בהן הוא מתקשה לצלוח ספרים, לעתים זה נובע מתחושת רוויה ולעתים הנסיבות חיצוניות מעיקרן. כך או כך, לאחרונה אני מתקשה לצלוח ספרות יפה וכשאני קוראת מדובר בדרך כלל בספרות המיועדת לילדים ולנוער. גם אז המילים מתקשות לתאר את חווית הקריאה. במקרה של הספר הנוכחי, 460 עמ' של ספר שקראתי בבת אחת מתחילתו ועד סופו, יש לי הרגשה אני מתחילה לצלוח את משבר הקריאה והכתיבה שלי תודות לספר.


לסקרלט, בתו הבכורה של מושל האי הכבוש טריסדה, יש חלום אחד שמלווה אותה שנים רבות: לפגוש את שחקני הקרבל, משחק ייחודי ששמעו יצא בכל מדינות האימפריה. מאז שהייתה בת 10 שלחה מכתב לאדון הקרבל בבקשה שיגיע עם שחקניו לאי שלהם על מנת שיוכלו היא ואחותה הצעירה ממני בשנה, טסה, לחוות את החוויה הייחודית שהוא מציע. שמעו של הקרבל הגיע אליהן מסבתן, אשר לאחר היעלמה של אמן היוותה להן משענת בעוד אביהן הולך והופך לאיש קשה שלא חוסך מן השתיים את נחת זרועו ואת הדרכים הסדיסטיות השונות שהוא ממציא כדי להעניש אותן ולהפוך אותן לצייתניות.

שבע שנים שולחת סקרלט לאדון הקרבל מכתבים המבקשים ממנו להגיע לאי בו היא מתגוררת ובשנה השביעית היא מקבלת ממנו הזמנה להגיע ביחד עם ארוסה העתידי אל הקרבל אשר יישהה על אי לא רחוק ממקום מגוריה. מכתב התשובה הגיע אליה ביחד עם שלושה כרטיסים המיועדים גם לאחותה הצעירה אך על מנת שתוכלנה להגיע לאי בו שוכן הקרבל יהיה עליהן לעזוב את האי בו משמש אביהן כשליט, מעשה שלא עשו מעולם משום שהוא אוסר עליהן לעזוב. בעזרתה של אחותה הצעירה טסה הן מגיעות בדרך לא דרך אל הקרבל אך המשחק אליו התאוותה סקרלט כל חייה מצטייר כחוויה שונה מכפי שיכלה להעריך.

אדון הקרבל הוא לג'נד, קוסם מסתורי שאיש לא זכה לחזות בפניו אך לפי סיפוריה של סבתן קיבל את כוחות הקסם שלו לאחר שעזבה אותו לאנחות ונישאה לגבר אחר. נאמר להן שייסד את הקרבל, משחק עתיר קסם וכשפים המתרחש מדי שנה למשך שבוע אחד, כדי לגרום לאהבתו לשוב אליו אך הדבר לא עלה בידו. הכוחות שקיבל כחלק מעסקה שעשה עם מכשפה בתחילת דרכו, מאפשרים לו להפוך משחק תפקידים פשוט לחוויה על טבעית הנוגעת בחייהם של כל מי שבוחרים לשחק בו.

סקרלט המגיעה לאי מעט לאחר אחותה, מבלה את כל זמנה בחיפוש אחריה ולומדת לצד המסע שהיא עורכת במשחק במטרה לאתרה, דברים חדשים על העולם סביבה ועל קולה וכוחותיה.



'קרבל' הוא החלק רראשון בסדרת ספרים שכתבה סטפני גרבר אשר מעובד בימים אלו לסרט בחברת הסרטים האמריקאית פוקוס, עד עתה התפרסם בשפת המקור גם החלק השני בסדרה 'לג'נד' אשר כשמו נסוב סביב ספרו של המייסד המסתורי של 'קרבל'.

כשמילים מתחברות אלו לאלו ויוצרות קסם, קשה להסביר זאת. הספר הנוכחי השוהה כולו במחוזות הקסם ואחיזת העיניים, מהפנט את הקוראים לאורך 460 העמודים שלו ומושך אותם עמוק פנימה כאשר הם תוהים יחד עם הגיבורה שלו האם מה שהיא חווה הוא חלק מהקסם של המשחק או האמת לאמיתה. בקרבל שום דבר אינו כפי שהוא נראה וחוויות שונות הנדמות כמציאותיות לגמרי לא בהכרח כאלו ייותרו כאלו לאחר סיום המשחק. הניסיון להבחין בין האשליה למציאות במשחק שכל מטרתו היא טשטוש ההבדלים בין השניים, הוא חלק ממה ששואב את הקוראים פנימה לתוך העלילה. פיתולי העלילה שיוצרת המחברת מקשים על הקורא לעשות זאת עד לעמודים האחרונים של הספר.

נדמה גם כי מחברת הספר כתבה מספר סיומות לספר הנוכחי ומיקמה אותם כנדבך על נדבך. הבחירה להותירם מאפשרת לקוראים החפצים בכך לקבל את תשובות לשאלות הרבות שמתעוררות במהלך הקריאה ולמצוא את המקום המדויק של הקו הדק המבדיל בין דמיון למציאות.

עמוד התודות של הספר מלמד כי הספר מעובד בימים אלו לסרט ואין ספק כי הקריאה בו יוצרת חוויה ויזואלית שקל לשער כיצד תתורגם ליצירה קולנועית מסקרנת. באופן אישי אשמח לראותה על המסך.


חובבי ספרות פנטסיה קלילה וספרי נוער ייהנו מספר בעל תרגום קולח, פרי עטה של יעל ענבר. סיפור על קסם ואהבה ראשונה שמניעים לא רק את עלילות הספרים אלא את העולם. המלצת קריאה מענגת.


קרבל      מאת: סטפני גרבר      מאנגלית: יעל ענבר      ידיעות ספרים      2017      461 עמ' - כולל תודות

יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

ייסורים / לורן קייט



אל תקראו את הסקירה אם עדיין לא קראתם את החלק הראשון בסדרה


לוס גילתה שהצללים שליוו אותה כל חייה אינם עדות חיה לשיגעונה, כמו שחשבו כולם, אלא חלק קטן מן העולם בו יש לה חלק משמעותי ובני אדם אחרים מעולם לא חוו, מגלה בספר הנוכחי את מהותם של אותם צללים ואת היכולת לעשות בהם שימוש. אבל לפני שתכיר את הצללים לעומק היא נאלצת להיפרד מדניאל שרק עתה זכתה לפגוש ולהכיר בגלגול הנוכחי, ולהתחיל לימודים בבית ספר חדש כשאין לה מושג אם תצליח, אם היא בכלל רוצה, להשתלב בו.

הפרידה מדניאל מהירה מכפי שהייתה רוצה ואין לה מושג כמה זמן תארך משום שדניאל מסרב להסביר מדוע עליהם להיפרד או לכמה זמן. כשהיא מתעוררת בבוקר בחדרה החדש אותו היא חולקת עם שותפה בניגוד לחדר בבית הספר הקודם, היא מגלה שגם הפעם צוותה לנערה לא חביבה רק שלגביה יש ללוס ספק אם קיים צד חביב. קוראים לה שלבי וכמו רבים אחרים בבית הספר מסתבר שסיפור האהבה שלה ושל דניאל משמש עבורם חלק מלימודי ההיסטוריה.

לוס לומדת שהגיעה לבית הספר של ילדי הנפילים, לא כל הילדים בבית הספר הם ילדי מלאכים ובני אנוש, חלקם צאצאים רחוקים יותר ואחרים הם ילדים רגילים לגמרי שלומדים חלק מהזמן בנפרד ורואים בקבוצת הנפילים קבוצה מיוחסת אף כי אין להם מושג למה הם זוכים ליחס אחר. צוות ההוראה בשיעורים הפרטיים של בני הנפילים מורכב ממלאך ומשד, וליתר דיוק: מלאכית בשם פרנצ'סקה ושד בשם סטיבן שמסתבר ללוס שהם גם בני זוג - והדבר גורם לה להרהר בחלוקה הברורה שעושים בני האדם בין מלאכים לשדים.

כשלוס משתלבת ביום הלימודים היא מוצאת תלמיד בשם מיילס שהופך את השהייה במקום למעט נעימה יותר והעובדה כי אווירת הלימודים בשיעורים המיועדים לבני הנפילים שונה מכל בית ספר אחר בו למדה הופכת לפחות את החלק הזה בסדר היום שלה למשהו שהיא יכולה לחיות אתו. היא לומדת מעט יותר על העולם החדש אליו נקלעה ועל מהותם של המלאכים, השדים וכל הכוחות המניעים את העולם הסביבה.

ללוס עדין לא ברור מדוע הושמה בבית הספר ולמה דניאל אוסר עליה לעזוב את השטח ולהסתובב באזור, לכן היא עושה בדיוק ההפך אבל מגלה שלעזיבת שטח בית הספר יש מחיר...


עטיפת ספרי הסדרה במהדורה האנגלית

אנחנו לא שופטים ספרי פנטזיה לנוער באותם הכלים בהם אנו שופטים ספרים אחרים, זה פשוט יהיה דבר שלא נכון לעשות. במקום זאת, אנו מתייחסים אליהם בדיוק כפי שהם: סיפורי אהבה למתבגרים שאוהבים את העלילות שלהם מתובלות בכוח על, יצורים מסתוריים ומשמעות. כשמסתכלים על סדרת ספרי הנפילה באופן הזה, אין ספק שמקבלים בדיוק מה שמחפשים ובאופן, ההופך את הקריאה בהם למענג במיוחד.

כדי ליצור סדרה שתוכל לכבוש את צמרת רבי המכר לנוער (ובאופן כללי, כפי שהתברר במהלך הזמן) הייתה קייט חייבת לברוא עולם אשר חוקיו עדיין לא נדונו בספרי פנטזיה פופולריים לנוער עד כה, ובתוך העולם הזה ליצור טוויסט מקורי משלה שיהפוך את הסדרה שלה לבעלת קול מובחן על מדף הספרים. אין ספק שהצליחה בכך. קייט משלבת בסדרת הספרים שלה נושא שמעסיק רבים לאורך ההיסטוריה האנושית: גלגול נשמות, אשר הוא חלק בלתי נפרד ממשנתן של לא מעט דתות. אותן דתות מאמינות גם בקיומם של מלאכים ושדים המניעים את עלילת הספר הנוכחי לצד סיפור האהבה בין לוס לדניאל והרכיב הטרגי המתרחש בעולמן בכל גלגול וגלגול מחייה של לוס.


סדרת 'הנפילה' מונה ארבעה ספרים,  רק שניים מחלקיה תורגמו לעברית עד כה. מלבדם כתבה הסופרת ספרים העוסקים בדמויות משניות בסדרה וסדרת ספרים נוספת שלא תורגמה לעברית. אנחנו ממתינים בקוצר רוח לקרוא את הספרים הבאים בסדרה ומקווים שיתורגמו לעברית בקרוב. חובבי ספרות פנטסיה לנוער אין לנו ספק שתיהנו מן הספר הנוכחי שהקריאה בו קולחת וקשה להניח אותו מהיד, לפחות כמונו. המלצת קריאה חמה שלנו.


* הפרק הראשון של הספר מופיע בתחתית הפוסט.


ייסורים (נפילה 2)      מאת: לורן קייט      מאנגלית: יעל ענבר     הוצאת הקיבוץ המאוחד      2014      364 עמ'
שמונה־עשר ימים

לוּס תכננה לעצום עיניים במשך כל שש שעות הטיסה מחוף אל חוף, מג'ורג'יה עד קליפורניה, ועד לרגע שבו ייגעו גלגלי המטוס במסלול הנחיתה בסן פרנסיסקו. היא גילתה שכשהיא ישנה למחצה הרבה יותר קל לה להעמיד פנים שכבר חזרה והתאחדה עם דניאל.

היא הרגישה כאילו עברו שנות חיים מאז ראתה אותו, אם כי למעשה חלפו רק ימים ספורים. מאז נפרדו בהצלב והחרב ביום שישי בבוקר חשה לוּס כאילו גופה מתנודד. היעדר קולו, חמימותו, מגע כנפיו: החֶסֶר חלחל בעצמותיה כמו מחלה משונה. זרוע נגעה קלות בזרועה ולוּס פקחה עיניים. היא מצאה את עצמה פנים אל פנים מול בחור פקוח־עיניים בעל שיער חום, מבוגר ממנה במספר שנים.

"סליחה," אמרו שניהם בעת ובעונה אחת, וכל אחד מהם נסוג כמה סנטימטרים לאחור משני צִדי משענת היד במטוס.

הנוף שנשקף מהחלון היה מדהים. המטוס התחיל להנמיך לעבר סן פרנסיסקו, ולוּס מעודה לא ראתה שום דבר דומה לזה. בעודם טסים לאורך צִדו הדרומי של המפרץ הופיע לעיניה פלג כחול ומפותל שנראה כאילו הוא מפלח את האדמה בדרכו אל הים. הזרם הפריד בין שדה ירוק שופע חיים מצד אחד לבין מערבולת של משהו בגוונים אדומים ולבנים בוהקים מהצד האחר. היא הידקה את מצחה אל שמשת הפלסטיק הכפולה וניסתה להיטיב את שדה הראייה שלה.

"מה זה?" היא תהתה בקול.

"מֶלח," השיב הבחור והצביע. הוא רכן לעברה. "כורים אותו מתוך האוקיינוס השקט."

התשובה הייתה פשוטה כל כך, כל כך... אנושית. כמעט מפתיעה. אחרי התקופה שבילתה בחברתם של דניאל וכל שאר - היא עדיין לא הייתה מיומנת בשימוש במונחים הללו פשוטם כמשמעם - המלאכים והשֵׁדים. היא העבירה את מבטה על פני המים הכחולים הכהים שנראו כאילו הם משתרעים מערבה עד אין קץ. שמש־על־המים תמיד סימלה בוקר בעיני לוּס, שגדלה על חוף האוקיינוס האטלנטי. אבל כאן היה כמעט ערב.

"את לא מהסביבה, נכון?" שאל שותפהּ למושב.

לוּס הנידה את הראש אבל נצרה את לשונה. היא המשיכה להשקיף דרך החלון. לפני שיצאה הבוקר מג'ורג'יה הנחה אותה מר קוֹל לשמור על פרופיל נמוך. למורים האחרים נאמר שהוריה של לוּס ביקשו העברה. זה היה שקר. ככל שידעו ההורים, קַאלִי, וגם כל האחרים, היא עדיין הייתה רשומה בהצלב והחרב.

שבועות אחדים קודם לכן כל זה היה מרתיח אותה. אבל הדברים שהתרחשו באותם ימים אחרונים בהצלב והחרב הפכו את לוּס לאדם המתייחס לעולם הרבה יותר ברצינות. היא ראתה בחטף תצלום מגלגול אחר - אחד מרבים כל כך שחלקה עם דניאל בעבר. היא גילתה אהבה שהייתה חשובה לה יותר מכפי שחשבה שיכול דבר כלשהו להיות חשוב. ולאחר מכן ראתה את כל הדברים הללו מאוימים על ידי זקנה מטורפת, מנופפת בפגיון, שלוּס חשבה שהיא יכולה לסמוך עליה.

היו שם בחוץ עוד אחרים כמו מיס סופיה. את זה לוּס ידעה. אבל איש לא אמר לה כיצד לזהות אותם. מיס סופיה נראתה נורמלית ממש עד לרגעים האחרונים. האם ייתכן שגם האחרים נראים תמימים כמו... הבחור בעל השיער החום היושב לצִדה? לוּס בלעה את רוקה, שילבה את ידיה בחיקה וניסתה לחשוב על דניאל.

דניאל לוקח אותה למקום בטוח.

לוּס דמיינה אותו ממתין לה על אחד מאותם כיסאות פלסטיק אפורים שבנמל התעופה, מרפקיו שעוּנים על ברכיו, ראשו הבלונדיני מורכן בין כתפיו והוא מתנדנד קדימה ואחורה בנעלי קונברס שחורות וקם כל כמה דקות כדי לשוטט סביב מסוע המזוודות.

המטוס היטלטל כשנחת. לפתע הייתה מתוחה: האם ישמח לקראתה כפי שהיא שמחה לקראתו?

היא התמקדה בדוגמה בצבע חום־בז' שעל בד המושב שלפניה. צווארה היה תפוס בשל הטיסה הארוכה ובגדיה הדיפו ריח מעופש של מטוס מחניק. נדמה לה שצוות הקרקע בחליפות הכחולות משתהה זמן ארוך מן הרגיל בהכוונת המטוס לשרוול. ברכיה ניתרו בחוסר סבלנות.

"אני מתאר לעצמי שאת מתכוונת להישאר כמה זמן בקליפורניה?" הבחור שלצִדה שלח אליה חיוך עצל שרק גרם ללוּס להשתוקק יותר לקום.

"למה אתה אומר את זה?" היא שאלה במהירות. "מה גורם לך לחשוב ככה?"

הוא מִצמץ. "התיק האדום הענקי הזה והכול."

לוּס נסוגה ממנו. היא אפילו לא הבחינה בבחור עד לפני שתי דקות, כשטלטל והעיר אותה. איך הוא יודע איזה תיק יש לה?
"היי, אין בזה שום דבר מפחיד." הוא שלח אליה מבט מוזר. "פשוט עמדתי מאחורייך בתור כשעשית צ'ק־אין."

לוּס חייכה במבוכה. "יש לי חבר," היא פלטה ולחייה האדימו.

הבחור השתעל. "הבנתי."

לוּס עיוותה את פניה. היא לא ידעה למה אמרה את זה. היא לא רצתה להתנהג בגסות, אבל סמל חגורת הבטיחות כבה והיא רצתה רק להידחק ולעבור לפני הבחור הזה ולרדת מהמטוס. כנראה גם הוא חשב כמוה, כי הוא נסוג קצת לאחור במעבר והניף יד קדימה. בנימוס רב ככל האפשר חלפה לוּס על פניו והזדרזה אל היציאה.

שם נתקעה בצוואר בקבוק אִטי ומייסר בתוך השרוול שבו עברו הנוסעים. היא גידפה בחשאי את כל הקליפורנים האדישים המדשדשים לפניה, התרוממה על בהונותיה והעבירה את משקלה מרגל לרגל. עד שהגיעה למסוף הנוסעים כבר כמעט יצאה מדעתה מרוב עצבנות.

סוף כל סוף יכלה לזוז. היא פילסה לעצמה דרך במיומנות בתוך ההמון ושכחה לגמרי מהבחור שפגשה זה עתה במטוס. היא שכחה להרגיש מתוחה מפני שמעודה לא הייתה בקליפורניה - מעודה לא הרחיקה מערבה יותר מבְּרָנסוֹן, מיזורי, לשם גררו אותה הוריה פעם אחת כדי לצפות במופע של הקומיקאי יעקב סמירנוף. בפעם הראשונה זה כמה ימים שכחה אפילו לכמה רגעים את הדברים הנוראים שראתה בהצלב והחרב. היא הייתה בדרכה אל הדבר היחיד בעולם שהיה יכול לשפר את מצב רוחה. הדבר היחיד שהיה יכול לעורר בה את ההרגשה שכל הייסורים שעברה - כל הצללים, אותו קרב הזוי בבית הקברות, וגרוע מכול, שברון־הלב על מותה של פֶּן - אולי בכל זאת היה שווה לשרוד אותם.

הנה הוא.

יושב בדיוק כפי שדמיינה אותו, בכיסא האחרון שבשורת כיסאות אפורים עצובים, סמוך לדלת הזזה אוטומטית שנפתחה ונסגרה מאחוריו שוב ושוב. למשך שנייה ארוכה עמדה לוּס ופשוט נהנתה מהמראה.

דניאל נעל כפכפים ומכנסי ג'ינס כהים שמעולם לא ראתה קודם לכן, וחולצת טריקו אדומה רפויה, עם קרע על יד הכיס הקדמי. הוא נראה אותו דבר, ובכל זאת שונה, איכשהו. נינוח יותר מכפי שהיה כשנפרדו לפני מספר ימים. והאם זה רק מפני שהתגעגעה אליו כל כך, או שעורו באמת קורן יותר מכפי שזכרה? הוא הרים את מבטו וסוף סוף ראה אותה. חיוכו היה מסנוור ממש.

היא פרצה בריצה לעברו. בתוך שנייה זרועותיו חיבקו אותה, פניה היו כבושים בחזהו, והיא פלטה נשימה ארוכה ועמוקה מאוד. פיה מצא את פיו והם התמסרו לנשיקה. שריריה התרפו באושר בין זרועותיו.

היא לא קלטה זאת עד עכשיו, אבל משהו בתוכה תהה אם תראה אותו שוב אי פעם, או שמא הכול היה חלום. כל האהבה שחשה, כל האהבה שהחזיר לה דניאל, עדיין עוררה בה תחושה סוריאליסטית כל כך.

עדיין בעיצומה של הנשיקה צבטה לוּס צביטה קלה בזרועו. לא חלום. בפעם הראשונה זה זמן רב, עד שלא ידעה אפילו כמה - היא הרגישה בבית.

"את כאן," הוא לחש באוזנה.

"אתה כאן."

"שנינו כאן."

הם צחקו, עדיין מתנשקים, גומעים בצמא כל קורטוב מהמבוכה המתוקה של המפגש המחודש. אבל ברגע הכי פחות צפוי הפך צחוקה של לוּס לבכי. היא חיפשה דרך לומר לו כמה קשים היו לה הימים האחרונים - בלעדיו, בלי אף אחד, ישנה למחצה ומודעת באופן מעורפל לכך שהכול השתנה - אבל עכשיו, בין זרועותיו של דניאל, לא מצאה את המילים.

"אני יודע," הוא אמר. "בואי ניקח את התיק שלך ונצא מפה."

לוּס פנתה אל מסוע המזוודות ומצאה את שכנהּ מהמטוס עומד מולה, לופת בידיו את רצועות התיק הענקי שלה. "ראיתי את זה עובר," אמר בחיוך מאולץ, כאילו הוא נחוש בדעתו להוכיח את כוונותיו הטובות. "זה שלך, לא?"

לפני שהספיקה לוּס לענות לו לקח דניאל את התיק המסורבל מהבחור. "תודה, אחי. אני אקח אותו עכשיו," אמר בהחלטיות כדי לשים קץ לשיחה.

הבחור התבונן בדניאל שהחליק את ידו האחרת סביב מותניה של לוּס והוביל אותה הלאה. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז הצלב והחרב שבה יכלה לוּס לראות את דניאל כפי שראה אותו העולם; ההזדמנות הראשונה שלה לתהות האם יכולים אנשים להבין, רק ממראהו, שיש בו משהו יוצא דופן.

ואז הם עברו דרך דלתות ההזזה והיא נשמה נשימה אמיתית ראשונה של אוויר החוף המערבי של תחילת נובמבר, שהיה רענן ומשיב נפש ומשום מה עשה רושם בריא, לא לח וצונן כמו שהיה אוויר סוואנה אחר הצהריים כשהמטוס המריא. השמים היו צבועים בכחול בהיר וזוהר ולא נראו עננים באופק. הכול היה חדש ונקי - אפילו במגרש החניה עמדו טורים על גבי טורים של מכוניות שזה עתה נשטפו. שורה של גבעות חומות־צהבהבות עם כתמים מדובללים של עצים ירוקים מִסגרה הכול. כל גבעה עגלגלה התחברה לרעותה.

היא כבר לא הייתה בג'ורג'יה.

"אני לא מצליח להגיע למסקנה אם אני צריך להיות מופתע," קִנטר דניאל. "אני עוזב אותך ליומיים ומיד מתנפל עלייך בחור אחר."

לוּס גלגלה עיניים. "בחייך. בקושי דיברנו. באמת, ישנתי כל הטיסה." היא דחקה בו במרפק. "חלמתי עליך."

שפתיו של דניאל התכווצו בחיוך והוא נישק את קודקודה. היא עמדה בלי נוע כי רצתה עוד, ולא הבחינה אפילו שדניאל עצר ליד מכונית. ולא סתם מכונית. אלפא רומיאו שחורה. לסתה של לוּס נשמטה כשפתח דניאל את דלת מושב הנוסעים.

"ז... זאת..." היא גמגמה. "זאת... ידעת שזאת ממש מכונית החלומות שלי?"

"יותר מזה," צחק דניאל. "זאת הייתה פעם המכונית שלך."

הוא צחק כשכמעט קפצה לשמע דבריו. היא ניסתה עדיין להתרגל לקטע של גלגולי הנשמות שבסיפור. זה היה ממש לא הוגן. מכונית שלמה שלא זכרה ממנה דבר. מחזורי חיים שלמים שלא יכלה לזכור. היא רצתה נואשות לדעת עליהם, כמעט כאילו היו הגלגולים הקודמים שלה אחיות שהופרדה מהן בלידה. היא הניחה את ידה על השמשה הקדמית בחיפוש אחר שמץ של משהו, דֶּזָ'ה ווּ.

שום דבר.

"זאת הייתה מתנה ליום ההולדת השישה־עשר מההורים שלך לפני כמה גלגולים." דניאל הסיט את מבטו הצִדה, כאילו ניסה להחליט כמה בדיוק לומר. כאילו ידע שהיא צמאה לפרטים, אבל אולי לא תהיה מסוגלת לבלוע יותר מדי בבת אחת. "רק עכשיו קניתי אותה מאיזה בחור ברִינוֹ. הוא קנה אותה אחרי שאת, אה... טוב, אחרי שאת..."

התלקחתי באופן ספונטני, חשבה לוּס, משלימה לעצמה את האמת המרה שדניאל סירב לבטא. זה היה הדבר היחיד הקבוע בגלגולים הקודמים שלה: רק לעתים נדירות היה סופם שונה.

אלא שנראה כי הפעם הוא עשוי להשתנות. הפעם הם יכלו להחזיק ידיים, להתנשק, ו... היא לא ידעה מה עוד הם יכולים לעשות, אבל היא מתה לגלות. היא עצרה את עצמה. הם מוכרחים להיות זהירים. שבע־עשרה שנים אינן מספיקות, ובמחזור החיים הזה הייתה לוּס נחושה בדעתה להישאר בסביבה כדי לגלות איך זה להיות עם דניאל באמת.

הוא כחכח בגרונו וטפח על מכסה המנוע השחור המבריק. "היא עדיין נוסעת כמו אלופה. הבעיה היחידה היא..." הוא הביט בתא המטען הקטנטן של המכונית בעלת הגג הנפתח ואז בתיקה של לוּס, ואחר כך שוב בתא המטען.

כן, היה ללוּס מנהג איום של אריזת דברים מיותרים. היא הראשונה שתודה בכך. אבל לשם שינוי הפעם זה לא היה באשמתה. אָרִיאָן וגַּבִּי ארזו את החפצים מהחדר שלה במעונות הצלב והחרב, כל בגד שחור או לא שחור שמעולם לא הייתה לה הזדמנות ללבוש. היא הייתה עסוקה מדי בפרידה מדניאל, ומפֶּן, מכדי לארוז. היא חשה אשמה רבה על כך שהיא כאן בקליפורניה עם דניאל, רחוקה כל כך מהמקום שבו השאירה את חברתה הקבורה. זה נראה לה לא הוגן. מר קוֹל חזר והבטיח לה שמיס סופיה תטופל על מה שעשתה לפֶּן, אבל כשלוּס לחצה עליו ושאלה לְמה בדיוק התכוון, הוא משך בשפמו והשתתק.

דניאל העביר מבט חשדני סביב מגרש החניה. הוא פתח את תא המטען כשהוא אוחז בידו את תיקה הענקי של לוּס. לא הייתה אפשרות לדחוס אותו פנימה, אבל לפתע נשמע צליל יניקה רפה מירכתי המכונית והתיק של לוּס התחיל להתכווץ. כעבור רגע סגר דניאל את תא המטען בטריקה.

לוּס מצמצה. "תעשה את זה שוב!"

דניאל לא צחק. הוא נראה מתוח כשהחליק למושב הנהג והתניע את המכונית בלי לומר מילה. זה היה משהו חדש ומוזר בעיני לוּס: להסתכל בפניו, שנראו שלווים כל כך על פני השטח, אבל להכיר אותו טוב מספיק כדי לחוש במשהו עמוק יותר מתחת לחזות החיצונית.

"מה קרה?"

"מר קוֹל אמר לך לשמור על פרופיל נמוך, נכון?"

היא הנהנה.

דניאל יצא מן החניה בנסיעה לאחור, הסתובב לעבר היציאה והחליק כרטיס אשראי לחריץ בדרכם החוצה. "זה היה מטופש. הייתי צריך לחשוב - "

"למה אתה עושה מזה עניין?" לוּס אספה את שערה הכהה מאחורי האוזניים כשהמכונית החלה להאיץ. "נראה לך שתמשוך את תשומת לבו של קַאם על ידי כך שאתה דוחס תיק לתא מטען?"

עיניו של דניאל עטו הבעה מרוחקת והוא הניד את ראשו. "לא קַאם, לא." כעבור רגע לחץ על בִּרכהּ. "תשכחי שאמרתי משהו. אני פשוט - שנינו פשוט צריכים להיות זהירים."

לוּס שמעה אותו, אבל הייתה מוצפת ברגשות מכדי להקשיב כראוי. היא אהבה לצפות בדניאל מעביר הילוכים במיומנות כשעלו במחלף לכביש המהיר והשתלבו בזרם התנועה; אהבה לחוש את הרוח הצולפת במכונית בעודם נעים במהירות לעבר קו הרקיע המיתמר של סן פרנסיסקו; אהבה - יותר מכול - פשוט להיות עם דניאל.

בסן פרנסיסקו עצמה נעשתה הדרך הרבה יותר הררית. בכל פעם שעלו לפסגה אחת והתחילו לטוס במורד גבעה אחרת ראתה לוּס את העיר במבט חטוף מזווית שונה. היא נראתה עתיקה וחדשה בעת ובעונה אחת: גורדי שחקים בעלי חלונות־מראה צמודים למסעדות ולפאבים שנראו בני מאה שנה. מכוניות קטנטנות עמדו בצדי הרחובות, חונות בזוויות שקראו תיגר על כוח הכבידה. כלבים ועגלות תינוקות בכל מקום. נצנוץ של מים כחולים סביב כל שולי העיר. וממרחק נראה גשר שער הזהב, אדום כמו תפוח מסוכר.

עיניה התרוצצו כדי להספיק לצפות בכל המראות ואף על פי שבימים האחרונים העבירה את רוב זמנה בשינה, היא חשה לפתע איך עובר עליה נחשול של תשישות.

דניאל עטף בזרועו את כתפיה והיא הניחה את ראשה על כתפו. "עובדה לא כל כך ידועה על מלאכים: אנחנו משמשים ככריות מצוינות."

לוּס צחקה והרימה את הראש כדי לנשק ללחיו. "אין סיכוי שאירדם," אמרה וחיככה את פניה בצווארו.

על גשר שער הזהב פסעו לצד המכוניות המון הולכי רגל, רוכבי אופניים במכנסי רכיבה, ואנשים שרצו. הרחק מאחור נצצו אורות המפרץ, שהיה מנומר במפרשיות לבנות ועטוף בגוונים ראשונים של שקיעה סגולה. "כבר עברו ימים מאז שנפגשנו. אני רוצה להשלים את החסר," אמרה. "ספר לי מה עשית. ספר לי הכול."

לרגע קל חשבה שראתה את ידיו של דניאל מתהדקות על ההגה. "אם המטרה שלך היא לא להירדם," הוא אמר כשחיוך נמתח על שפתיו, "אז באמת לא כדאי שאתעמק בפרטי הפרטים של שמונה השעות של ועידת המלאכים שהייתי תקוע בה אתמול כל היום. את מבינה, המועצה התכנסה כדי לדון בתיקון להצעה 362ב, שמפרטת את הפורמט המאושר של התערבות מלאכית במעגל השלישי של - "

"טוב, הבנתי." היא הצליפה בו. דניאל התבדח, אבל זאת הייתה בדיחה מסוג חדש ומוזר. למעשה הוא דיבר באופן גלוי על כך שהוא מלאך, דבר שאהבה - או לפחות תאהב אחרי שיהיה לה עוד קצת זמן לעכל את הדברים. לוּס הרגישה כאילו גם לבה וגם מוחה נאבקים לעמוד בקצב השינויים המתחוללים בחייה.

אבל עכשיו הם חזרו להיות יחד לתמיד, כך שהכול היה קל לאין ערוך. עכשיו כבר לא נותר דבר שיפריד ביניהם. היא משכה את זרועו. "לפחות ספר לי לאן אנחנו נוסעים."

דניאל התכווץ, ולוּס חשה בגוש של כפור מתפשט בחזהּ. היא ניסתה להניח את ידה על ידו, אבל הוא משך את ידו כדי להוריד מהלך.

"בית ספר בבּרַאג שנקרא רצועת החוף. השיעורים מתחילים מחר."

"אז אנחנו נרשמים לבית ספר אחר?" היא שאלה. "למה?" זה נשמע לה משהו קבוע כל כך. זאת הייתה אמורה להיות נסיעה זמנית. הוריה לא ידעו אפילו שיצאה ממדינת ג'ורג'יה.

"את תאהבי את רצועת החוף. זה בית ספר מתקדם מאוד, והרבה יותר טוב מהצלב והחרב. נראה לי שאת תוכלי... להתפתח שם ולא יקרה לך שום דבר רע. יש לו איכות מיוחדת, מגוננת. מגן שדומה להסוואה."

"אני לא מבינה. למה אני צריכה מגן? חשבתי שלבוא הנה, להתרחק ממיס סופיה, זה מספיק."

"זאת לא רק מיס סופיה," אמר דניאל בשקט. "יש אחרים."

"מי? אתה יכול להגן עלי מפני קַאם, או מוֹלִי, או מי שלא יהיה." לוּס צחקה, אבל תחושת קור מילאה את חזהּ ואיימה להתפשט משם אל קרביה.

"אלה גם לא קַאם או מוֹלִי. לוּס, אני לא יכול לדבר על זה."

"נכיר עוד מישהו שם? יש שם מלאכים אחרים?"

"יש שם כמה מלאכים. לא מישהו שאת מכירה, אבל אני בטוחה שתסתדרו. יש עוד משהו." קולו היה חדגוני והוא הישיר את מבטו קדימה. "אני לא נרשם." עיניו לא משו מהכביש אפילו לרגע. "רק את. זה רק לזמן קצר."

"כמה קצר?"

"כמה... שבועות."

אילו לוּס הייתה זאת המחזיקה בהגה, זה היה השלב שבו הייתה עוצרת בחריקה. "כמה שבועות?"

"אילו הייתי יכול להיות אתך, הייתי בא." קולו של דניאל היה חסר הבעה ויציב כל כך עד שהסעיר את לוּס עוד יותר. "ראית מה קרה הרגע עם התיק שלך ותא המטען. זה היה כמו לירות נוּר לשמים כדי להודיע לכולם איפה אנחנו. להזעיק את כל מי שמחפש אותי - וכשאני אומר אותי, אני מתכוון אלייך. והקטע הזה עם התיק שלך? זה עוד כלום יחסית לדברים שאני עושה כל יום שימשכו את תשומת הלב של..." הוא הניד את ראשו בתנועה חדה, "אני לא אעמיד אותך בסכנה, לוּס, אני לא אעשה את זה."

"אז אל תעשה."

פניו של דניאל נראו כאובים. "זה מסובך."

"ותן לי לנחש: אתה לא יכול להסביר."

"הלוואי שיכולתי."

לוּס משכה את ברכיה אל החזה, התרחקה ממנו ונשענה אל דלת מושב הנוסע בתחושה קלסטרופובית, משום מה, תחת שמי קליפורניה הרחבים והכחולים.

*

במשך מחצית השעה נסעו שניהם בשתיקה. לתוך חלקות ערפל והלאה משם, במעלה פני הקרקע הסלעיים והצחיחים, ובמורדותיהם. הם חלפו על פני שלטים המכוונים לעמק סוֹנוֹמָה, וכששייטה המכונית בין כרמים ירוקים ושופעים, דניאל דיבר. "יש עוד שלוש שעות עד פוֹרט בּרַאג. את מתכוונת להמשיך לכעוס עלי כל הדרך?"

לוּס התעלמה ממנו. היא חשבה על מאות שאלות, תסכולים, האשמות, וגם - בסופו של דבר - התנצלויות על כך שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת, אבל סירבה להעניק להם ביטוי. בפנייה לעמק אָנדֶרסוֹן בחר דניאל בהתפצלות לכיוון מערב ושוב ניסה להחזיק לה את היד. "אולי תסלחי לי עכשיו, כדי שנוכל ליהנות מהדקות האחרונות שלנו יחד?"

היא רצתה לסלוח לו. היא באמת לא רצתה לריב עם דניאל כרגע, אבל התזכורת החדשה על "הדקות האחרונות יחד", ועל כך שהוא משאיר אותה לבד מסיבות שלא הבינה ושהוא תמיד סירב להסביר - עוררה בלוּס מתח, ואחר כך אימה, ולבסוף שוב תסכול. בים הרוגש של המדינה החדשה, בית הספר החדש, הסכנות החדשות האורבות בכל מקום, דניאל היה הסלע האיתן היחיד שיכלה להיאחז בו. והוא מתכוון לעזוב אותה? האם לא עבר עליה מספיק? לא עבר מספיק על שניהם?

רק אחרי שחלפו דרך יער עצי הסֶקְווֹיָה ויצאו אל ערב כחול־אדמדם, זרוע כוכבים, אמר דניאל משהו שהצליחה לקלוט. זה עתה חלפו על פני שלט שהיה כתוב עליו ברוכים הבאים למֶנדוֹסִינוֹ, ולוּס הביטה מערבה. ירח מלא האיר קבוצת בניינים: מגדלור, כמה מגדלי מים עשויים נחושת, ושורות של בתי עץ ישנים שמורים היטב. אי שם מעבר לכל אלה נפרש האוקיינוס, ששמעה אותו אבל לא יכלה לראותו.

דניאל הצביע מזרחה לעבר יער צפוף וחשוך של עצי סקוויה ואֶדֶר. "רואה את פארק הקרוואנים שם מקדימה?"

היא לעולם לא הייתה מבחינה בו אלמלא הצביע עליו, אבל עכשיו צמצמה את עיניה כדי להתבונן בשביל גישה צר, שבשוליו היה נטוע שלט עץ מרוח בשכבת סיד ועליו כתוב באותיות לבנות: אתר קרוואנים מֶנדוֹסִינוֹ.

"פעם גרת שם."

"מה?" לוּס שאפה אוויר במהירות רבה כל כך עד שהתחילה להשתעל. המקום נראה עצוב ומבודד: טור קודר של קופסאות מרובעות בעלות תקרה נמוכה לאורך שביל חצץ עלוב. "זה נורא."

"גרת פה לפני שזה הפך לפארק קרוואנים," אמר דניאל ועצר את המכונית בשקט לצד הדרך. "לפני שהיו בכלל קרוואנים. אבא שלך הביא אז את המשפחה מאילינוי. זה היה בתקופת הבהלה לזהב." דומה שדניאל מתבונן אי שם פנימה. הוא הניד את ראשו בעצב. "פעם זה היה מקום ממש נחמד."

לוּס הסתכלה על גבר קירח וכרסתן, גורר ברצועה כלב כתום מטונף. האיש לבש גופייה לבנה ותחתוני בוקסר מפלנל. לוּס כלל לא יכלה לדמיין את עצמה שם.

ואף על פי כן, לדניאל זה היה ברור. "הייתה לכם בקתה עם שני חדרים ואמא שלך הייתה בשלנית איומה, לכן כל הבית הסריח תמיד מכרוב. היו לכם וילונות כחולים משובצים כאלה שנהגתי להסיט כדי לטפס דרך החלון שלך בלילה, אחרי שהורייך הלכו לישון."

המכונית פעלה בהילוך סרק. לוּס עצמה עיניים וניסתה לכבוש את דמעותיה המטופשות. הסיפור של דניאל עורר בה תחושה שהוא אפשרי אבל גם בלתי אפשרי. והסיפור גם עורר בה תחושת אשמה כבדה. הוא דבק בה זמן רב כל כך, לאורך גלגולים רבים כל כך. היא שכחה כמה טוב הוא מכיר אותה. טוב יותר אפילו מכפי שהיא מכירה את עצמה. האם יכול דניאל לדעת מה היא חושבת כרגע? לוּס תהתה אם בדרכים מסוימות קל יותר להיות היא ולא לזכור את דניאל בכלל, מאשר להיות דניאל ולעבור את זה שוב ושוב. אם הוא אומר שייאלץ לעזוב למספר שבועות ואינו יכול להסביר למה... היא תיאלץ לתת בו אמון. "איך זה היה כשפגשת אותי בפעם הראשונה?" שאלה.

דניאל חייך. "חטבתי עצים בתמורה לארוחות באותו זמן. ערב אחד, בערך בשעת ארוחת הערב, עברתי על יד הבית שלך. אמא שלך התחילה לבשל את הכרוב, והוא כל כך הסריח עד שכמעט דילגתי על הבית שלך. אבל אז ראיתי אותך דרך החלון. את תפרת. לא הייתי מסוגל להסיר את העיניים מהידיים שלך."

לוּס השפילה מבט אל ידיה, אל אצבעותיה הבהירות ההולכות ונעשות צרות ואל כפות ידיה הקטנות והמרובעות. היא תהתה אם הן תמיד נראו כך. דניאל שלח אליהן את ידו מעבר ללוח המחוונים. "הן רכות עכשיו ממש כמו שהיו אז."

לוּס הנידה את הראש. היא אהבה את הסיפור ורצתה לשמוע עוד אלף סיפורים בדיוק כאלה, אבל לא לזה התכוונה. "אני רוצה לשמוע על הפעם הראשונה שפגשת אותי," אמרה. "הפעם הראשונה־ראשונה. איך זה היה?"

לאחר שתיקה ארוכה הוא אמר: "כבר מתחיל להיות מאוחר. מחכים לך ברצועת החוף לפני חצות." הוא נתן גז ופנה שמאלה במהירות למרכז העיירה מֶנדוֹסִינוֹ. במראת הצד צפתה לוּס בפארק הקרוואנים הולך וקטן, הולך ומתכהה, עד שנעלם לגמרי. אבל אז, כעבור מספר שניות, החנה דניאל את המכונית מול מזנון מהיר ריק הפתוח כל הלילה בעל קירות צהובים וחלונות חזיתיים מרצפה עד תקרה.

הבלוק היה מלא בבניינים משונים, בעלי קסם מוזר, שהזכירו ללוּס גרסה שגרתית פחות של הבתים על קו החוף של ניו אינגלנד, סמוך לבית הספר הקודם שלה, פנימיית דוֹבֶר. הרחוב היה מרוצף באבנים עגלגלות ולא אחידות שבהקוּ בצהוב לאור פנסי הרחוב. קצה הרחוב נראה כאילו הוא צונח היישר לתוך האוקיינוס. צינה אחזה בה. היא נאלצה להתעלם מהפחד האוטומטי שלה מהחשיכה. דניאל הסביר לה מה מהותם של הצללים - שאין שום סיבה לפחוד מפניהם, שהם רק שליחים. וזה אמור היה להיות מרגיע, לבד מהעובדה שקשה היה להתעלם ממנה, כי משמעות הדבר היא שיש דברים חשובים יותר שיש לפחוד מפניהם.

"למה אתה לא מוכן לספר לי?" היא לא הייתה מסוגלת לעצור בעצמה, אף כי לא ידעה מדוע חשוב היה לה כל כך לשאול. אם התכוונה לתת אמון בדניאל כשאמר לה שעליו לנטוש אותה אחרי שכמהה כל חייה לאיחוד הזה - אז אולי פשוט רצתה לדעת מה מקור האמון הזה. לדעת איך ומתי התחיל הכול.

"את יודעת מה משמעות שם המשפחה שלי?" הוא שאל והפתיע אותה.

לוּס נשכה את השפתיים וניסתה להיזכר במחקר שערכו היא ופֶּן. "אני זוכרת שמיס סופיה אמרה משהו על משקיפים. אבל אני לא יודעת מה זה אומר, או אם אני אמורה בכלל להאמין לה." אצבעותיה התרוממו אל צווארה, אל המקום שבו נח סכינה של מיס סופיה.

"היא צדקה. בני משפחת גריגורי הם שבט. למעשה, זה שבט שנקרא על שמי. כי הם צופים ולומדים מה קרה כש... אז בתקופה כשעוד התקבלתי בברכה בגן העדן. ובתקופה שאת היית... טוב כל הדברים האלה קרו לפני הרבה זמן, לוּס. קשה לי לזכור את הרוב."

"איפה? איפה אני הייתי?" היא לחצה עליו. "אני זוכרת שמיס סופיה אמרה משהו על כך שבני משפחת גריגורי התרועעו עם נשים בנות תמותה. זה מה שקרה? האם אתה..."

הוא הביט בה. משהו השתנה בפניו, ולאורו העמום של הירח לא יכלה לוּס לפענח מה משמעות השינוי. הוא נראה כמעט כאילו רווח לו על כך שניחשה את הדבר, כדי שהוא לא יצטרך להיות זה שיבהיר אותו.

"הפעם הראשונה־ראשונה שראיתי אותך לא הייתה שונה מכל פעם אחרת שראיתי אותך מאז. העולם היה חדש יותר, אבל את היית בדיוק אותו הדבר. זאת הייתה - "

"אהבה ממבט ראשון." את החלק הזה הכירה.

הוא הנהן. "בדיוק כמו תמיד. ההבדל היחיד היה שבהתחלה היית מחוץ לתחום בשבילי. הייתי בעונש, והתאהבתי בך ברגע הגרוע ביותר האפשרי. מצב העניינים בגן העדן היה אלים מאוד. בגלל מי... שאני... ציפו ממני שאשמור ממך מרחק. את היית הסחת דעת. הייתי אמור להתמקד בניסיון לנצח במלחמה. זו אותה מלחמה שעדיין נמשכת." הוא נאנח. "ואם לא שמת לב, דעתי עדיין מוסחת מאוד."

"אז היית מלאך במעמד בכיר מאוד," מלמלה לוּס.

"בוודאי." דניאל נראה אומלל, השתתק לרגע, וכשהמשיך נראה כאילו הוא מתיז מפיו את המילים: "זאת הייתה נפילה מאחד מהמקומות הגבוהים ביותר."

כמובן. דניאל צריך היה להיות במעמד חשוב בגן העדן כדי ליצור קרע גדול כל כך. כדי שאהבתו לנערה בת תמותה תהיה כל כך מחוץ לתחום. "אתה ויתרת על הכול? בשבילי?"

הוא הצמיד את מצחו למצחה. "לא הייתי משנה דבר."

"אבל אני הייתי סתם חסרת חשיבות," אמרה לוּס. היא הרגישה כבדה, כאילו היא גוררת אותו למטה. "אתה נאלצת לוותר על כל כך הרבה!" היא חשה בחילה, "ועכשיו אתה מקולל לעולם."

דניאל כיבה את המנוע וחייך אליה בעצבות. "ייתכן שזה לא יהיה לעולם."

"מה זאת אומרת?"

"בואי," הוא אמר, יצא מהמכונית והקיף אותה כדי לפתוח לה את הדלת. "בואי נטייל קצת."

הם שוטטו לאִטם עד קצה הרחוב, שבסופו של דבר לא היה רחוב ללא מוצא, אלא הוביל לגרם מדרגות תלול וסלעי שירד אל המים. האוויר היה צונן ולח מרסס מי הים. ממש משמאל למדרגות התחיל שביל שהתרחק משם. דניאל אחז בידה והלך לראש המצוק.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלה לוּס.

דניאל חייך אליה, זקף את כתפיו וגולל את כנפיו.

אט אט הן התמתחו החוצה וכלפי מעלה מכתפיו והתפרשׂו בסדרה כמעט בלתי נשמעת של צלילי התפצחות וחריקה שקטים. כשהשתרעו במלואן הן השמיעו צליל טפיחה עדין וקל כנוצה, כמו שמיכת פוך הנפרשת על מיטה.

זו לראשונה הבחינה לוּס בגב חולצת הטריקו של דניאל. היו בו שני חתכים זעירים, בלתי נראים במצב אחר, שנפתחו עכשיו כדי לאפשר לכנפיו לגלוש החוצה. האם בכל בגדיו של דניאל יש שינויים מלאכיים כאלה, או שמא יש לו בגדים מסוימים, מיוחדים, שהוא לובש כשהוא יודע שהוא מתכנן לעוף?

כך או כך, כנפיו תמיד הכו את לוּס באלם. הן היו ענקיות, התנשאו לגובה פי שלושה מגופו של דניאל והתעקלו מעלה השמימה ולשני צדי גופו כמו מפרשים לבנים רחבים. משטחן רחב־הידיים לכד את אור הכוכבים ושיקף אותו בעוצמה רבה יותר, כך שהן קרנו בבוהק ססגוני. סמוך לגופו הן התכהו בהדרגה עד לגוון ארצי, דמוי שמנת, שופע במקום שבו התחברו לשרירי כתפיו, אבל לאורך הקצוות המתחדדים הן נעשו צרות וזוהרות, והפכו כמעט שקופות בשוליים.

לוּס נעצה בהן את מבטה המוקסם וניסתה לחקוק בזיכרונה כל קו של כל נוצה מרהיבה, לשמור הכול בקִרבה לתקופה שייעדר. הוא זהר כל כך עד שהשמש הייתה יכולה לשאול ממנו אור. החיוך בעיניו הסגולות אמר לה כמה נעים לו לשחרר את כנפיו - כפי שהיה נעים ללוּס כשהייתה עטופה בהן.

"עופי אתי," הוא לחש.

"מה?"
"אני לא אוכל להיפגש אִתך לתקופה קצרה. אני צריך לתת לך משהו למזכרת."

לוּס נשקה לו לפני שיספיק לומר עוד משהו, שילבה את אצבעותיה סביב צווארו ונאחזה בו בחוזקה רבה ככל שהצליחה, בתקווה שגם היא מעניקה לו מזכרת. כשהיה גבה מהודק אל חזהו וראשו מעל כתפה שרטט דניאל פס של נשיקות במורד צווארה. היא עצרה את נשימתה והמתינה ואז הוא כופף את רגליו וזינק בחינניות משולי המצוק.

הם עפו.

הרחק ממדף האבן הסלעי של קו החוף, מעל גלי הכסף המתנפצים מלמטה, הם נעו במסלול קשתי בשמים. כאילו הם נוסקים לעבר הירח. חיבוקו של דניאל סוכך עליה מפני כל משב רוח עז, כל מגע של צינת האוקיינוס. הלילה היה שקט לחלוטין. כאילו הם שני האנשים היחידים שנותרו בעולם.

"זה גן העדן, לא?" היא שאלה.

דניאל צחק. "הלוואי. אולי יום אחד, בקרוב."

אחרי שעפו למרחק מספיק עד שלא יכלו לראות יבשה מאף צד פנה דניאל בעדינות צפונה, והם דאו בקשת רחבה מעבר לעיירה מֶנדוֹסִינוֹ, שזהרה בחמימות באופק. הם עפו בגובה רב מעבר לבניין הגבוה ביותר בעיירה ונעו במהירות מדהימה. אבל לוּס מעודה לא הרגישה בטוחה יותר או מאוהבת יותר.

ואז, הרבה יותר מדי מהר, הם התחילו לנחות, להתקרב בהדרגה לשולי מצוק שונה. צלילי האוקיינוס גברו שוב. כביש יחיד, חד־מסלולי, התפתל וירד מן הכביש הראשי. כשנגעו כפות רגליהם בקלילות בחלקה צוננת של דשא שופע, לוּס נאנחה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה, אם כי כבר ידעה, כמובן.

בית הספר רצועות החוף. היא ראתה בניין גדול במרחק, אך מכאן הוא נראה חשוך לחלוטין, ורק צורתו הבליחה באופק. דניאל אחז בה והצמיד אותה אליו כאילו הם עדיין באוויר. היא הטתה את ראשה לאחור כדי להביט בהבעת פניו. עיניו היו לחות.

"אלה שקיללו אותי עדיין צופים בי, לוּס. כבר אלף שנים הם צופים בי, והם לא רוצים שנהיה יחד. הם יעשו כל מה שביכולתם כדי לעצור אותנו. לכן לא בטוח שאשאר כאן."

היא הנהנה בעיניים צורבות. "אבל למה אני כאן?"

"כי אני אעשה כל מה שבכוחי לעשות כדי להגן עלייך, וזה המקום הטוב ביותר בשבילך כרגע. אני אוהב אותך, לוּס. יותר מכול. אחזור אלייך ברגע שאוכל."

היא רצתה למחות, אבל עצרה בעצמה. הוא ויתר על הכול למענה. כששחרר אותה מחיבוקו פתח את כף ידו, וחפץ אדום קטן שהחזיק בה התחיל לצמוח. התיק שלה. הוא לקח אותו מתא המטען של המכונית מבלי שידעה אפילו, נשא אותו כל הדרך לכאן בידו. בתוך שניות אחדות הוא צמח במלואו וחזר לגודלו המקורי. אלמלא הייתה שבורת־לב כל כך בשל משמעות העובדה שמסר לה את התיק הייתה לוּס נהנית מאוד מהתעלול.

אור יחיד נדלק בבניין. צללית הופיעה בפתח הדלת.

"זה לא להרבה זמן. ברגע שהמצב יהיה בטוח יותר אני אחזור אלייך."

ידו החמה לפתה את מפרק כף ידה ועוד לפני שהבחינה בכך הייתה לוּס חבוקה בזרועותיו, נמשכת אל שפתיו. היא הרפתה מכל דבר אחר והניחה ללבה לעלות על גדותיו. אולי אינה יכולה לזכור את חייהם הקודמים, אבל כשדניאל נשק לה היא הרגישה קרובה לעבר. ולעתיד.

הדמות שבפתח הדלת הלכה לעברה, אישה בשמלה לבנה קצרה.

הנשיקה שחוו לוּס ודניאל, מתוקה מכדי שתהיה קצרה כל כך, הותירה אותה קצרת־נשימה כפי שהותירו אותה תמיד הנשיקות שחלקו.

"אל תלך," היא לחשה בעיניים עצומות. הכול קרה מהר מדי. היא לא הייתה מסוגלת לוותר על דניאל. עוד לא. לא נראה לה שתוכל אי פעם.

היא חשה במשב האוויר. משמעותו הייתה שהוא המריא כבר. לבה יצא אליו כשפקחה עיניים וראתה את העקבות האחרונות של כנפיו נעלמות אל תוך ענן, אל תוך הלילה האפל.

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

הקצה של הכול / ג'ף גיילס


בשלוש מילים: ספר שכיף לקרוא


לזואי נמאס לפעמים לשמור על ג'ונה, אחיה הקטן בן ה-8. מאז שאביהם נפל באחת המערות שחקר וגופתו מעולם לא הוצאה ממנה, היא ואמה חולקות יחד את נטל גידולו ולפעמים זואי פשוט מואסת במטלת ההשגחה עליו. זאת גם הסיבה שלמרות הסערה המתקרבת הרשתה לו לצאת ולשחק עם שני הכלבים שלהם ליד הבית, בניגוד להנחיה של אמה שלא יעזבו את הבית. משפחתה של זואי המתגוררת על ראש הר במונטנה, רגילה לתנאי השטח הקשים ולסערות החורף.

אמה שלה, כרגיל, מתעכבת ותנאי הדרך עלולים למנוע ממנה להגיע לבית לפני פרוץ הסערה. אחרי שזואי מסיימת להגן על חלונות הבית כדי למנוע את רעידתן ושבירת, הסערה פוגעת בהר. כשהיא מתבוננת מחוץ לבית כדי למצוא את ג'ונה ולקרוא לו, היא מגלה כי כבר אינו שם,.גם כשהיא קוראת לו אין תשובה, לזה דווקא זואי מצפה, היא משערת שהוא לא רוצה להפסיק לשחק. כשהקריאה לכלבים לא מולידה תגובתה, זואי מתחילה לדאוג ויוצאת החוצה.

הטמפרטורות הצונחות במהירות כבר מזמן ירדו מתחת ל-0 וזואי , למרות שהתלבשה היטב לפני היציאה מהבית, מתקשה להתמודד עם הקור. העובדה כי היא יודעת שג'ונה עצמו לא היה ערוך למזג האוויר מובילה אותה להתקדם במהירות האפשרית לכיוון הנחל הקפוא, שם ראתה אותו בפעם האחרונה. כשהיא מגיעה לנחל ומגלה כי אינו שם פחד ממלא אותה. מציאת עקבותיו מובילה אותה למסקנה כי ג'ונה פנה לכיוון היער, בקצהו נמצא ביתם של בני הזוג וולאס שנעלמו לפני כחודש ורק רכבם הנטוש נמצא מעוך לתוך עץ ובתוכו כתמי דם.

אף כי ג'ונה יודע כי אסור להיכנס ליער בשעת סערה היא משערת כי רדף אחרי הכלבים שזואי ומשפחתה אימצו לאחר היעלמות הבעלים שלהם, בני הזוג וולאס, אשר כנראה החליטו לחזור לביתם. הסערה המתחזקת מטשטשת את העקבות וזואי פונה לכיוון ביתם של הזוג וולאס. מציאת אחת מכפפותיו של ג'ונה מדאיגה אותה וגוש כהה המונח על השלג מעורר בה מחשבות אימה. בסופו של דבר היא מוצאת את ג'ונה והכלבים ומחליטה להביא אותם לביתם של בני הזוג וולאס אשר בניגוד להחלטת הרשויות להותיר אותו נעול, אינו מוגף. עובדה זו, כמו גם ציוד שהותיר מבקר ארעי במקום, אינם חודרים לתודעתה של זואי החרדה לשלומו של ג'ונה ועסוקה בהעלאת חום גופו ושמירה עליו.

נביחות הכלבים מעירות אותה ומבשרות לה כי נרדמה וכי משהו טורד את שלוותם. זואי פותחת את הדלת במטרה לאפשר להם לצאת ולהטיל את מימיהם אך מגלה כי בחנית הבית עומד טנדר ישן ממנו יצא גבר מבוגר בלבוש מוזנח העושה פעמיו לכיוונה. הגבר מזהה את הכלבים. ומבהיר לה שהגיע לחפש כסף בבית. הוא מסיט אותה מדרכו ואחד הכלבים נושך את ידו. ג'ונה שמתעורר מן הרעש יוצא לראות על מה המהומה והגבר המבוגר עט לעברו כשהכלבה תלויה על זרועו. הוא וזואי רצים לכיוון הבית וטורקים את הדלת מה שלא מסייע להם לחסום את כניסתו אל הבית. הגבר, הזועם עתה, מודיע לשניים שישוב אל הבית לאחר שיסיים לטפל בכלבים. כשהוא יוצא החוצה נושא אחד מהם, זואי ממהרת אחריו כדי למנוע פגיעה בו ומגלה שמישהו הקדים אותה.

דמות מסתורית מסייעת לה למנוע את הפגיעה בכלבים. בחור צעיר שאינו יודע את שמו ומאפשר לזואי לכנות אותו כרצונה. הוא ניחן בכוחות לא אנושיים המאפשרים לו להתמודד עם הגבר המבוגר בקלות כשהוא מעמת אותו עם מעשי העבר שלו. זואי מפצירה בבחור הצעיר לא לפגוע באיש המבוגר ומזנקת לעברו. פגיעתה משתקת אותו והאיש המבוגר בורח. הבחור הצעיר מסביר לה כי עליו לסיים את המשימה ומתלווה אליה לבית וולאס, ממתין בחוץ ואחר כך מסייע לה ולג'ונה להגיע חזרה לביתם כשהוא נושא אותם.

זואי שולחת לאמה, לחבירה ולרשויות החוק המקומיות מידע על קורותיה והולכת לישון, כשהיא מתעוררת מתברר לה שההודעות שלה הכו גלים וזהות האיש המסתורי מעוררת סקרנות בנוסף לדברים שאמר לאיש המבוגר. עם הזמן תלמד זואי להכיר את סיפורו של מי שמעולם לא הכיר את הוריו וחיי ביחד עם אחרים מתחת לפני האדמה כשהוא אנוס לפעול כמותם משום שמעולם לא הכיר דבר אחר.


עטיפת הספר בשפת המקור

ספר פנטסזה לנוער מכיל בדרך כלל נתיב עלילה מרכזי אחד: סיפור אהבה בלתי אפשרי בין דמות אנושית, לדמות בעלת מאפיינים לא אנושיים שלא אמורה להתאהב בה. לכן איש לא יופתע מן העובדה כי גם הספר הנוכחי מכיל מוטיב מרכזי זהה בעלילתו שייחודו הוא בזהותן של הצדדים השונים הלוקחים חלק בסיפור האהבה: זואי הצעירה והדמות המסתורית.

גיילס יוצק לדמותה של הנערה המתבגרת המניעה את אחד מצירי העלילה שורת תכונת המעניקה לעולמה מאפיינים המתאימים לעידן הפוליטיקלי קורקט: נערה חזקה הבוחרת את חבריה וחברותיה ומצליחה לנהל ביד רמה את חייה ולסייע לבני משפחתה. זואי היא נערה עצמאית הקובעת איך ייראה סדר יומה ויש לה דעות מוצקות על העולם סביבה. לזואי יש חברה לסבית הנמצאת במערכת יחסים ארוכה עם בת זוגה. ואמה שהיא כעת מפרנסת יחידה, הייתה המפרנסת העיקרית כשאביה של זואי היה בחיים.

דמותו של הציר השני בסיפור האהבה, הדמות המסתורית, עונה אף היא לחוקי הז'אנר. היא מגיעה מעולם שזואי, והקוראים בני האנוש, אינם מכירים ולומדים את מהותו יחד עם זואי מסיפוריה של הדמות. ייחודו של הספר הנוכחי נעוץ בעובדה כי אף לדמות עצמה לא נהירים חוקי העולם בו הוא חי עד הסוף והמפגש עם זואי גורם לו לערער על תקפותם ולבחון מחדש את העולם בו הוא חי ואת האפשרויות השונות העומדות בפניו.


הסופר ג'ף גיילס (התמונה לקוחה מחשבון הטוויטר של הסופר)

'הקצה של הכל' הוא ספרו הראשון של ג'ף גיילס אשר קיבל השראה לכתיבת ספרי נוער מעבודתו כעורך ראשי במגזין EW (אנטרטיינמנט ויקלי) אשר מסקר נושאי תרבות ותרבות פופלרית ונחשף במסגרת עבודתו לעובדה כי בני נוער מחוברים לתרבות הנוער (ספרים וסרטים). הוא מספר שבעבודתו כעורך שם לב לאופן בו התייחסו בני נוער לספרים ולסרטים שנסקרו במגזין. לאחר שהיו לו 75 עמודים ראשונים לעלילה הנוכחית הגיש אותה לסוכן ספרותי שפנה אליו בעבר ואמר כי אם יחליט לכתוב ספרים שיפנה אליו. העצות שלו הוכיחו את עצמן וכשהגיש את הספר השלם להוצאות, מספר הוצאות ספרים חזרו אליו.


הספר הוא חלק ראשון בסדרת ספרים וחלקה השני עתיד לצאת לאור בקרוב. בני נוער וחובבי ספרי פנטזיה ובמרכזם סיפור אהבה, זה הספר בשבילכם. אנחנו התענגנו על הספר והתקשינו להניח אותו מהיד מרגע שהתחלנו לקרוא.


הקצה של הכול      מאת: ג'ף גיילס      מאנגלית: שרון פרמינגר      דני ספרים      2017      380 עמ' - כולל תודות

יום רביעי, 27 בספטמבר 2017

תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון


המפגש הראשון שלי עם ספרות אימה היה מקרי. במהלך שיטוט באחד מירידי הספרים המוזלים תפס את עיני ספר קטן מידים בעל עטיפה פשוטה כשהשם 'פו' מתנוסס מעליה. ההקשר המידי שעשיתי, כמו רבים אחרים אני משערת, היה לספר 'פו הדוב' עליו גדלתי ועל אף שהצצה חטופה בספר לימדה אותי כי לא מדובר בספר ילדים הסקרנות כבר ניצתה. מכיוון שהמחיר היה זול במיוחד אספתי ביחד עם הספר עוד מספר ספרים קטני ממדים ושמתי פעמי הביתה.

הקריאה בספר לא דמתה לשום חוויה אחרת שהכרתי מהספרים. והייתה חוויה עוכרת שלווה שהותירה אותי בתחושה לא נוחה גם הרבה אחרי שסיימתי את הקריאה בספר. היום אני יכולה לדמות את התחושה הזו למפגש קשה במיוחד עם אנשים שהשפעתם על מצב הרוח שלך שלילית ומתמשכת. ההלם מן המפגש הלא צפוי ההוא לא חזר על עצמו מאז. גם לאחר שהתוודעתי לאמן ספרות האימה המודרנית האהוב עלי במיוחד כבר למעלה משני עשורים: סטיבן קינג שלספריו יש השפעה אחרת לגמרי על הנפש אבל על כך אכתוב בהזדמנות אחרת.

המפגש עם כתיבתה של הסופרת שירלי ג'קסון בספר נוער חדש שיוצא לאור לראשונה בעברית בהוצאת הספרים טל-מאי, החזיר לי באחת את התחושה שזכורה לי מאז. כבר במהלך קריאת העמודים הראשונים של הספר משהו מן האווירה האופפת את המספרת הצעירה עושה דרכו אל מחוץ לספר ומחלחל פנימה לתוך העורקים בצורה טורדת שלווה. כשנפרשת העלילה תחושת חוזר הנוחות הולכת וגדלה יחד עם חשד קל בנוגע לטיבה של המציאות שחווה המספרת שהיא גם גיבורת הספר: מריקט בלקווד.


כריכת המהדורה הראשונה של הספר

התיאור של אמריקה הכפרית באמצע המאה ה-20 בספר הנוכחי מנוגד לנימה המתרפקת שמאפיינת ספרים רבים שיצאו מאז ולספרות באותה התקופה. חיי הכפר מוצגים באופן לא מחמיא וכמעט מעורר פלצות. העולם כפי שהוא מוצג מבעד לעיניה של נערה צעירה המתגוררת עם בני משפחתה באחוזה מבודדת ומגיעה לכפר בגיחה שבועית קבועה, מצטייר כמקום לא ידידותי. הפער בין האופן הנוסטלגי בו מוצגים כיום החיים באמריקה של אמצעה המאה ה-20 לעולם שמתארת העלמה בלקווד הצעירה מוביל את הקורא להרהר בנוגע לבוחן המציאות של המספרת.

סיפורם של מריקט ובני משפחתה נחשף בהדרגה. שלושת בני המשפחה המתגוררים באחוזה: מרי קייט, אחותה הגדולה קונסטנס ודודם ג'וליאן, הם היחידים שנותרו בחיים לאחר שבני המשפחה הורעלו במהלך ארוחת ערב. הוריהן של מרי קט וקונסטנס, אחיהן ואשת דודם הלכו לעולמם וסיפור מותם היה אירוע חדשותי גדול אשר הכה גלים הרבה מעבר לגבולות הכפר בו התגוררו. תושבי הכפר מביטים מאז על בני המשפחה הנותרים בעין עקומה, לצד תושבים מן הערים הסמוכות אשר גילו עניין בשנים הראשונות בבני המשפחה ובחייהם ונהגו לפקוד את שטח האחוזה כדי לראות במו עיניהם את האנשים שקראו עליהם.

החשד המידי נפל על האחות הגדולה קונסטנס שהייתה אמונה על הכנת הארוחות לבני המשפחה, על שהופרך והיא שוחררה ממאסר לאחר שזוכתה במשפט, חייה וחיי בני המשפחה הנותרים לא חזרו למסלול התקין. דודם שהאוכל הרעיל את מוחו מתקשה לתפקד ולחשוב בצורה צלולה רוב שעות היום, וקונסטנס שנחשפה לזעם ההמון לאורך תקופה ארוכה מעדיפה להסתגר מן העולם ומסרבת לעזוב את שטח האחוזה. כל זה מותיר את מריקט לבדה כשגרירת המשפחה לעולם החיצון ומשאין לה מי שידריך אותה, היא ממשיכה לפעול בדרך בה פעלה בעת מותם של הוריה כשהייתה ילדה.

השלושה השוהים לבדם רוב ימות השבוע מקיימים מציאות בה לעולם החיצון וחוקיו אין ערך ממשי אך כשהמציאות מתדפקת על דלתות ביתם מתברר להם שכוחה גדול מכפי שיכלו לשער וכך גם האיום שהיא מביאה עמה.


הסופרת שירלי ג'קסון (התמונה לקוחה מערך הויקפדיה האנגלי של הסופרת)

הסופרת שירלי ג'קסון נולדה בסן-פרנסיסקו, קליפורניה שבארה"ב בשנת 1916 והלכה לעולמה בשנת 1965, כשהיא בת 49 בלבד. היכרות עם הביוגרפיה האישית שלה יכולה להסביר משהו על טבעם של העולמות שהיא בוראת בספריה ובסיפוריה הקצרים שהכו גלים עוד במהלך חייה.

ג'קסון נולדה לזוג הורים צעיר ואמה שלא הייתה מעוניינת להיכנס להריון בגיל מוקדם הייתה מרוחקת ממנה. עם השנים התקשתה שירלי להשתלב מבחינה חברתית ובילתה את רוב זמנה בכתיבה, מה שגרר מורת רוח נוספת מצד האם. גם המעבר בבגרות ללימודים אקדמיים התחיל ברגל שמאל אבל בחירתה של שירלי לעזוב את האוניברסיטה בה למדה ולעבור למוסד אקדמי אחר שינתה את חייה.

המעבר הוביל למפגש עם מי שהפך לבעלה ואבי ילדיה והחל את קריירת הכתיבה שלה. במהלך השנים, ייתכן שגם כתוצאה מבגידותיו החוזרות ונשנות של בעלה, החלה ג'קסון לעלות במשקל וטיפולים שונים שקיבלה לנושא הובילו לתופעות לוואי פסיכיאטריות שטופלו בכדוורם שזירזו את מותה מכשל לבבי במהלך שנתה.

נדמה שכל אלו תורגמו על ידי ג'קסון המוכשרת לתרחישי האימים השונים שבראה בספריה אשר מה שהעניק להם את העצמה הרבה שלהם הייתה העובדה שבני האדם הם אלו שיצרו עבור בני אדם אחרים מציאות קשה מנשוא. ג'קסון מנסה, כמו בספר הנוכחי, ליצוק בעלילות הלא פשוטות שלה איזשהו נרטיב הגיוני עליו נבנים המעשים המזעזעים שעושים בני האדם שהיא בוראת אך נדמה שגם היא כמו גיבוריה מבינה שהניסיון שלהם להסביר או לתקן את מעשיהם הוא מעט מדי מאוחר מדי. את עולמם של גיבוריה היא מיטיבה לשרטט ביד רגישה אך אותה רגישות היא גם זו ההופכת את אותם גיבורים לאחרים ומפרידה אותם מן הסביבה שלהם מה שהופך אותם ליעד לא פעם.


כריכות נוספות של המהדורה האנגלית של הספר (1984 מימין, 2006 משמאל)

בעבר חשבתי שאין טעם לחשוף ילדים ובני נוער לספרות המטלטלת את עולמם משום שיהיו להם מספיק שנים לחוות את הצדדים הפחות יפים של המציאות. כיום כשהמציאות מתדפקת על דלתותיהם מכל כיוון אפשרי נדמה שאי אפשר למנוע מהם לחוות אותה גם במלוא כיעורה. הספר הנוכחי אינו קל לקריאה או לעיכול. ייחודו בחוויית הקריאה שהוא מעניק לקוראיו, ולא זכורה לי כמוה בעשורים האחרונים. חוויה שנותרה עמי גם יממה לאחר סיום הקריאה בספר ומעבר לספרים אחרים. המלצת קריאה לחובבי ספרות אימה בלבד.


להתרשמות אישית ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בקישור.

למעוניינים להכיר מעט יותר את כתיבתה של הסופרת אנו מצרפים קישור לסיפור קצר שלה שתורגם על ידי המשורר גיורא לשם ז"ל ופורסם לראשונה באתר יקום תרבות בשנת 2012: ההגרלה (לחיצה על שם הסיפור תוביל אליו).


תמיד גרנו בטירה      מאת: שירלי ג'קסון      מאנגלית: מאירה פירון      הוצאת טל מאי בשיתוף ידיעות ספרים      2017      207 עמ'

יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

נפילה / לורן קייט



לפעמים, ספר מתאים כמו כפפה ליד. הוא יושב בדיוק בחלל שיש לך לקריאה, התכנים, הקצב, השפה, כולם נמהלים יחד כדי ליצור משהו שאתה זקוק לו. כשמדובר בספרות פנטזיה לנוער במרכזה סיפור אהבה, קל בדרך כלל לשער מה אחשוב עליה אבל יש מקרים, כמו בחודש האחרון, שספר כזה נוחת על שולחני ושואב אותי לתוכו, לקריאה ארוכה אחת, שמספקת לי משהו שלא ידעתי שאני מחפשת.

כזה הוא המקרה של החלק הראשון בסדרה 'נפילה' מאת לורן קייט: "נפילה".


לוס יודעת שכל מי שלומד בבית הספר 'הצלב והחרב' אליו הגיעה לשנת הלימודים האחרונה שלה, אומר את זה. במקרה שלה היא באמת לא אשמה בדבר ובעל כורחה נשלחה לבית ספר לעבריינים צעירים שיותר מכל מרגיש כמו בית כלא. לוס יודעת שאילו ניסתה להסביר למי שמאשימים אותו במותו של חברה לכיתה מה קרה באמת, היו מאשפזים אותה במוסד סגור ואחרי שנים של ניסיון לספר משהו על הצללים שהיא רואה כל חייה היא יודעת שאין טעם לנסות להסביר.

כבר ביום הראשון שלה בבית הספר היא מאחרת, היא לא מספיקה לשמוע את ההסבר שקיבלו התלמידים החדשים שהגיעו ביחד אתה ולכן נאלצת לעשות סיבוב אישי עם מי שהיא מתלבטת אם הוא גבר או אישה בעוד שלושת התלמידים האחרים ממשיכים בסדר יומם. היא מגיעה למסקנה שמדובר באישה בסופו של דבר. אחד התלמידים החדשים לוכד את תשומת לבה, שמו טוד ומסתבר לה שזו אינה הפעם הראשונה שהוא לומד בבית הספר הזה. עם הזמן, כשיחזר אחריה, לוס תמצא שלמרות שהוא עונה אחד לאחד על הסטראוטיפ של תלמיד בבית הספר, משהו באופן בו הוא מחזר אחריה מעניק לה ביטחון שלא שיערה שתמצא במקום כזה.

את היום הראשון בבית הספר היא עוברת ביחד עם אריאן, שפוגשת אותה ואת המשגיחה כשהן מסיירות במעונות בהם מתגוררים התלמידים, אריאן מתגלה כמי שיש לה ידע רב על הדרך הכי טובה להתנהל בבית הספר ומסייעת ללוס להתחמק ממלכודות שתלמידים חדשים נוטים ליפול בהן. חוץ מאריאן לוס מוצאת חברה נוספת שבאמת לא שייכת לבית הספר אבל לומדת שם לאחר שאביה שהיה אחראי על תחזוקת המקום נפטר ואין לה בני משפחה נוספים: פניותר ון סיקל-לוקווד או בקיצור, פן.

אחת האטרקציות בבית הספר שנראה שאיש לא טורח לתחזק אותו מאז נפטר אביה של פן, היא בית הקברות הנמצא בתחומו. לוס שלא נוהגת לבקר במקומות כאלו מגלה עם הזמן שיש לו גם היבטים נוספים ומנחמים. אטרקציה נוספת שהיא מגלה ביום הראשון היא דניאל גרגורי, נער שעושה רושם כי הוא בטוח בעצמו ומרגע שעיניה נחות עליו היא אינה מסוגלת להוציא אותו מראשה, על אף שהוא מסרב ליצור אתה קשר כלשהו.

הניסיון של לוס לתמרן בין הרצון שלה להיות עם דניאל להיענות לחיזוריו של טוד מוביל אותה להתוודע לראשונה בחייה לזהותם של הצללים שאיש פרט לה לא ראה מעולם.



'נפילה' הוא הראשון בארבעה חלקים של סדרת ספרים. עד כה תורגמו לעברית שני החלקים הראשונים שלה: 'נפילה' ו- 'ייסורים'. במרכזה של הסדרה ניצבת דמותה של לוס, נערה צעירה שכל חייה מנסה לתמרן בין המציאות בה היא חיה ומורכבת מצללים שאינה מצליחה לרדת לפשרם, לחיים כמו שמכירים אותם כל השאר. הגעתה לבית ספר לעבריינים צעירים בעקבות מותו בתאונה של חברה ללימודים, מוות מסתורי שהפנה אליה חצים מאשימים מאנשים רבים על אף שמעולם לא נמצאה עדות שתקשור אותה למותו, מגבירה את נוכחות הצללים בחייה אך מלמדת אותה גם משהו על פשרם של החיים השונים שהיא מכירה.

במרכז סדרת הספרים ניצב קו עלילה אחד, סיפור האהבה בין לוס לדניאל, דמות שהיא לומדת שהכירה בכל גלגולי החיים שלה והקשר ביניהם מעצב לא רק את קיומם שלהם אלא משפיע על קיומם של גורמים נוספים בעולם שלוס עדין לא מצליחה להבין לעומק.



בקיץ האחרון עלה לאקרנים העיבוד הקולנועי של הספר 'נפילה', אשר הפך לרב מכר ותורגם לשפות רבות. לא קשה להבין את ההצלחה לה זוכה סדרת הספרים הפורטת על נימי הלב באופן פשוט כשהיא משלבת סיפור אהבה, שהוא הבסיס לסיפורים הטובים ביותר לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, עם עולם הפנטסיה מעניק לסיפור ממד נוסף ההופך אותו לאבן שואבת למי שמחפשים נחמה בעולם בו המציאות נוטה פעמים רבות לאכזב.


כמי שנהנתה מאוד מן הקריאה בספר הנוכחי וממתינה בקוצר רוח לקרוא את המשכיו, אני ממליצה בחום על הספר לכל מי שספרות פנטזיה קלילה ובמרכזה סיפורי אהבה היא כוס התה שלהם.




נפילה      מאת: לורן קייט      מאנגלית: יעל ענבר      הוצאת הקיבוץ המאוחד      2013      374 עמ' - כולל הפרק הראשון מן החלק הבא בסדרה: "ייסורים" ותכן עניינים

יום שני, 4 בספטמבר 2017

אהבה מפורסמת / רבקה סרל


כילדים אנו מלאים בחלומות, חלומות שמשקפים את מה שהסביבה מלמדת אותנו כי יש לו משמעות. ככל שהשנים עוברות החלומות שלנו מתאימים עצמם למציאות ואנו מפסיקים לחלום ומתמקדים בהישרדות בחיי היום יום. פייג' טאונסון התיכוניסטית תמיד חלמה להיות שחקנית. מגיל צעיר התעקשה להיבחן בכל אודישן ששמעה עליו, משפחתה תמכה בחלום שלה מתוך אמונה שתגדל ממנו בשלב כלשהו.

כשפייג' שומעת על אודישן לתפקיד נשי ראשי בסרט המבוסס על סדרת ספרי נוער מצליחה שחברתה הטובה קראה, היא מחליטה ללכת להיבחן בלי לספר על כך לאיש. למודת ניסיון עבר היא יודעת שהסיכויים שתעבור, נערה ג'ינג'ית נמוכת קומה ולא זוהרת, קטנים מאוד ממש כמו באודישנים קודמים אליהם נבחנה ולא עברה. למרבה ההפתעה פייג' עוברת את האודישן והכימיה שלה עם מי שמיועד לשחק בתפקיד הראשי מולה, אליל הנוער ריינר דבון המבוגר ממנה ב-5 שנים משנה את חייה.

פייג' הנמצאת על חוף הים בהוואי, בה מצולם הסרט, מסוחררת מקצב השינויים החל בחייה. את הלימודים בבית הספר הפסיקה וכנערה עובדת מספר שעות מוגבל בלבד בכל יום ובשאר הזמן לומדת ממורה פרטית ומשלימה את החומר אותו היא מחסירה בבית הספר. החיים רחוק מהמשפחה והחברים מפריע לה אבל דווקא ביקור של זוג החברים הקרוב ביותר, אלו שמלווים אותה כל חייה ותמיד נחשבו לשלישייה שאינה ניתנת להפרדה, הוא זה שמטלטל את עולמה ודוחף אותה באופן סופי לזרועותיו של הכוכב שלצידה אך מה שמתחיל כסיפור אהבה מהסרטים מקבל תפנית בלתי צפויה וגורם לפייג' להרהר בנוגע לבחירות שלה.



לפני מספר חודשים צפיתי בסדרת הנוער שנעשתה על פי הספר כשעלתה על המרקע, לכן כשהגיע אלי הספר חששתי שאני עשויה שלא ליהנות ממנו. להפתעתי מרגע שקראתי את העמוד הראשון ונשאבתי פנימה עד לסיום הקריאה מספר שעות מאוחר יותר.

הכתיבה של סרל והתרגום הנפלא של נעה שביט הופכים את הקריאה בספר למענגת וקולחת, קשה להניח אותו מהיד מרגע שמתחילים לקרוא בו. העובדה שיש קשר קלוש בין עלילת הספר לזו של הסדרה מסייעת גם למי שנהנים מאחד מן המדיומים ליהנות גם מן השני באותה מידה של הנאה.



עד כה יצאו לאור 2 חלקים בשפה האנגלית ובקרוב צפויה לעלות וענה שנייה לסדרת הנוער המבוססת על הספר. בעקבות הצלחת הספר והסדרה הוציאה לאור מחברת הספר גם נובלה הקצרה בת 85 עמודים בשם Locked, בה נפרשת עלילת עלילת הספר שבתוך הספר, זה המעובד לסרט בו מככבים פייג' טאונסן וריינר דבון.


'אהבה מפורסמת' הוא ספר נוער מענג וקליל המעניק כמה שעות של ניקוי ראש ברי לכל מי שחלומות עדין מעסיקים אותו מדי פעם.


אהבה מפורסמת      מאת: רבקה סרל      מאנגלית: נעה שביט      הוצאת כתר      2017      256 עמ'

יום רביעי, 21 ביוני 2017

הכול הכול / ניקולה יון



בעידן בו היה בישראל ערוץ טלוויזיה אחד (אם לא מחשיבים את ערוצי הטלוויזיה בערבית שנקלטו באזורים שונים בארץ לצד הערוץ המיתולוגי) כל שידור טלוויזיוני היה חגיגה וזכה לרייטינג גבוה ובלתי אפשרי בעידן הנוכחי. אחד הסרטים שזכורים לי משנות התבגרותי הוא הסרט 'ילד הבועה' משנת 1976, בכיכובו של ג'ון טרבולטה כילד שנולד עם מערכת חיסונית לא תקינה והדרך היחידה לשמור עליו בחיים היא לבודד אותו מן העולם במעין בועה, מה שהעניק לו את שמו. 


הקדימון לסרט ילד הבועה, 1976

הסרט, שנוצר בהשראת סיפור חייהם של שני ילדים, חשף לעולם תופעה נדירה יחסית בה תינוקות נולדים עם מערכת חיסונית פגומה המונעת מהם להתמודד עם העולם באופן עצמאיו מצריכה ליווי בוקרה מתמדת כדי לאפשר להם לשרוד לאורך זמן. יש לי הרגשה שגם מחברת הספר הנוכחי, ניקולה יון, נתקלה בסרט ההוא והוא היווה לה השראה לספר הנוער שכתבה.

כריכת הספר בשפה האנגלית

במרכז הספר הנוכחי ניצבת מדלין ויטייר בת ה-18, חובבת ספרים שיש לה דרך משלה לתמצת אותם, רק שפרט לאמה ולקרלה, האחות שמטפלת בה, אין לה קשר עם אנשים נוספים ושתיהן לא מתעניינות במיוחד בספרים. יש לה מבקרים לעתים נדירות, בעיקר המורים שמלמדים אותה למרות שרוב השיעורים מועברים דרך הסקייפ פרט למקרים נדירים.  בגלל זה עדין לא ברור לה למה היא מציינת בכל ספר כי הוא שייך לה ומסבירה "למוצא הישר" מה עליו לעשות אם ימצא את הספר, אף אחד עדין לא השאיל ממנה ספר כך שיוכל להישכח אצלו במקרה או ללכת לאיבוד.

כל זה קורה בגלל שלמדלין יש כשל חיסוני מורחב מחלה שרוב האנשים מכירים כ'תסמונת ילדי הבועה'. מדלין אלרגית להרבה חומרים ומכיוון שאיש לא יודע אילו טריגרים ישפיעו עליה היא פשוט נמנעת מכל דבר שלא עבר את המסננת שלה בעבר. היא לא יוצאת מהבית מאז שהייתה תינוקת, כבר 17 שנה שהיא חיה בבועה. יש לה סדר יום קבוע של לימודים ובדיקות ופעילות משפחתית קבועה עם אמא שכוללת ורסיה שלהם למשחקים מוכרים וערבי סרטים.

מעבר של שכנים חדשים לבית הסמוך אליהם משנה את חייה מן הקצה אל הקצה. למרות שהיא למודת ניסיון עבר ולא יוצרת קשר עם בני גילה, היא מתקשה לעמוד בפיתוי ובוחנת את בני המשפחה החדשה שהגיעה, בעיקר את הבן שלהם שנדמה לה שהוא בגילה. מתצפית על בני המשפחה היא לומדת את סדר היום שלהם ונחשפת ליחסי הכוחות המשפחתיים במרכזם האב האלים וההתפרצויות הקבועות שלו מדי יום. עם הזמן היא לומדת שלנער קוראים אוליבר, אבל בני המשפחה קוראים לו אולי, ומכיוון שמדובר בחופש הגדול היא לומדת את מחזור שעות השינה שלו ועוקבת אחר המעשים שלו לאורך שעות היום השונות.

כשילדי משפחת השכנים מתדפקים על דלת ביתם עם עוגה שהכינה אמם, אמה מסרבת לקחת אותה ומסרבת לתת להם להיפגש עם בתה, בלי הסבר. אבל השגרה של מדלין הופרה והיא מתקשה להתמיד בסדר היום הקבוע שלה כשחיי המשפחה המתגוררת לצידם פולשים לתוך יומה בלי שיש לה אפשרות לחסום אותם.  כשאולי מוצא דרך לתקשר אתה הם מנהלים דו שיח בפנטומימה עד שהוא רושם על גבי החלון שלו את כתובת המייל שלו המובילה להתכתבות ענפה בין השניים שמשנה את חייה של מדלין באופן שלא חשבה כי הוא אפשרי.




כשהתחלתי לקרוא את הספר סימנתי לעצמי את העובדה כי למרות שמדובר בספר הביכורים של הסופרת הוא כתוב היטב ומעוצב בדרך מקורית המדמה מעין יומן שמנהלת הגיבורה ומכיל בתוכו שביבי מידע מאוירים שמצרפת הגיבורה ליומן הזה שלה ומתארים חלקים שונים משגרת יומה ומן השגרה אותה היא חפצה לחוות.


ניקולה ודיוויד יון ביחד עם בתם, 05/2014
(התמונה לקוחה מעמוד הטוויטר של המחברת)

גם הבחירה בגיבורה ממוצע אפרו-אמריקאי ויפני אינה שגרתית ואינה מודגשת באופן כלשהו בספר פרט לציון עובדת היותו. אחר כך למדתי כי מחברת הספר היא ממוצא אפרו-אמריקאי ונשואה לאמריקאי ממוצא יפני העוסק לפרנסתו באיור ספרים, וראיתי איך יצקה בטבעיות לעולם הכתיבה שלה את חייה הפרטיים וכמאמר ההמלצה הספרותית הוותיקה "כתבה את מה שהיא מכירה".



אך בשלב כלשהו במהלך הקריאה בספר הרגשתי שהוא פוסע ישירות לתוך התבנית המוכרת של ספרי הנוערים הנעים על ציר העלילה הנדוש ביותר, סיפור אהבה בלתי אפשרי, והתאכזבתי מעט מהקליימקס שבושש להגיע. הטוויסט העלילת, אשר לא יכולתי לצפות, טרף את הקלפים. מיצירה ספרותית שבלונית על סיפור אהבה לא ממומש, גיליתי ספר המאלץ את הקוראים שלו לבחון מחדש את כל מה שקראו ואת הנחות היסוד הבסיסיות שלהם לגבי העולם שהם מכירים ועולמה של הגיבורה שלו.

על אף הרעיון המקורי הניצב במרכזו של הספר והכלים הייחודיים של הסופרת, נדמה שהיא מבכרת שלא להעמיק לחקור את נפשם של הדמויות המרכיבות אותו אלא להלך מעל פני השטח כשהיא נותנת להיבטים הייחודיים של גיבוריה למלא את תפקיד העומק. מכיוון שמדובר בספר ביכורים של הסופרת, אני סקרנית לדעת איך יתפתחו הספרים הבאים שלה.


הטריילר לסרט שהופק על בסיס הספר


ההצלחה הרבה לה זכה הספר עם יציאתו לאור הובילה לתרגומו לשפות רבות ולעיבודו לסרט נוער שכוכביו הם המופיעים על גבי הכריכה הישראלית שלו.


מדובר בספר ביכורים קולח לבני נוער, גם הודות לתרגום הנפלא של המתרגמת יעל אכמון, המכיל בתוכו תפנית עלילתית לא צפויה. על אף שהספר נאמן לכללי הז'אנר יש בו נקודת מבט מרעננת ההופכת אותו למעט שונה בנוף הספרים. המלצת קריאה חביבה.


* שני הפרקים הראשונים של הספר מופיעים בתחתית הפוסט להתרשמות בלתי אמצעית.


הכול הכול      מאת: ניקולה יון      מאנגלית: יעל אכמון      איורים: דיוויד יון      הוצאת כנרת      2017      317 עמ' - כולל תודות