‏הצגת רשומות עם תוויות כריסטי אגתה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כריסטי אגתה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 25 בנובמבר 2017

רצח באוריינט אקספרס / אגתה כריסטי



כשממתין לי ספר של אגתה כריסטי לקריאה, אני יודעת שמובטחת לי הנאה. 

גדלתי על צפייה בערוץ הראשון כשלא היו לו אלטרנטיבות. כילדה ישראלית שגמעה בשקיקה את התרבות שהערוץ הראשון הביא לביתה, הסרטים המבוססים על ספריה של אגתה כריסטי היו חלק מן התפריט הקבוע שלי. אחד הסרטים הזכורים לי מאותן שנים, הוא 'רצח באוריינט אקספרס' אשר לאחרונה עלה על המסכים עיבוד חדש שלו. למרות שזכורות לי לא מעט סצנות מן הסרט אני חייבת להודות שכנראה התקלקלתי בעקבות שנים של קריאת ספרי מתח ובלשים שאינם מפרי עטה, כי גם הפעם (כמו בקריאת ספריה הקודמים) לא הצלחתי לפענח את התעלומה הניצבת במרכזו של הספר עד לרגע בו הניח הרקול פוארו את פתרונה על השולחן המטפורי.


כריכת התרגום הראשון של הספר לעברית
הוצאת מ. מזרחי 1975

פוארו מתעורר באמצע הלילה משנתו על מיטה ברכבת האוריינט האקספרס למשמע צעקה של גבר, הקולות המגיעים בעקבותיה מרגיעים אתו ואת יתר הנוסעים התמהים כי דבר לא התרחש והוא חוזר לישון. בבוקר הוא מגלה כי השכן בתא הסמוך אליו ברכבת נרצח בשנתו ומתבקש על ידי נציג חברת הרכבות לסייע בפתרון תעלומת הירצחו משום שמזג האוויר הסוער הותיר את הרכבת תקועה בין תחנות ללא יכולת של איש לעלות או לרדת מן הרכבת ולכן נציגי המשטרה לא יכולים לקחת חלק בחקירה.

כל נוסע הרכבת נבחנים בזה אחר זה על ידי פוארו, נציג חברת הרכבות ורופא הנמצא עליה. פוארו כהרגלו נוקט בשורה של צעדים תמוהים על מנת לערער את שלוותם של הנוסעים ולהביא לכך שהרוצח יתוודה על מעשיו, אך נדמה כי הפעם מעשיו אינם משפיעים על איש מהם או שמא המצב שונה לחלוטין?


הטריילר לעיבוד הקולנועי לספר בשנת 1974

אגתה כריסטי היא אמנית ספרי המתח. גדולתה ניכרת בעובדה כי עשורים רבים לאחר מותה ויציאת ספריה לאור לראשונה, הם ממשיכים לשבות קוראים רבים ולעורר עניין. אני עקבת בעניין אחר התרגום המחודש של ספריה בהם מככב הבלש הרקול פוארו בהוצאת עם עובד. שלושת הספרים אשר יצאו עד כה ( 'הפרשה המסתורית בסטיילס', 'רצח רוג'ר אקרויד' ו-'רצח באוריינט אקספרס') שבו אותי מן העמודים הראשונים ובזה אחר זה הותירו אותי מופתעת עם פתרון התעלומה.

ניסיתי להבין מדוע בספריה של כריסטי, בניגוד לספרות מתח ובלשים שנכתבה בעשורים האחרונים, פתרון התעלומה מפתיע אותי כל פעם מחדש. בשלושת הספרים שקראתי לאחרונה כתיבתה של כריסטי הוליכה אותי שולל עד לעמודים האחרונים ממש, בניגוד לספרים אחרים שקראתי בז'אנר, בכל ספר התרת התעלומה נעשתה באופן מקורי שאינו מתכתב כלל עם הספרים האחרים. ימים יגידו אם ממד ההפתעה יוותר על כנו גם בספרים הבאים שיתורגמו, אך בנוסף לממד זה יש בכתיבתה חן ששובה אותי, המעורר בי רצון לשקוע אל תוך העולם שבראה ולהתנתק למספר שעות מן המציאות סביבי.

אני משערת שחלק מהקסם שיש לספריה עבורי נובעת מן העובדה כי הם מייצגים עולם אחר, מאה אחרת, יבשת אחרת, עידן אחר של קיום בו מצד אחד מעמדות יצרו גבולות בתוך אותה מדינה, ומצד שני חצו גבולות בין מדינות ויבשות. עידן שכל מה שאני יודעת עליו נובע ברובו מצפייה בסדרות טלוויזיה תקופתיות, קריאת ספרי עיון ופרוזה וסרטי קולנוע מרהיבים.

כריסטי שהייתה חלק מן האריסטוקרטיה הבריטית, זו שראתה באירופה ואנגליה וצרפת במרכזה, את לב התרבות העולמי ואת אמריקה של אותה התקופה כהמונית וסרת טעם, יוצרת בכתיבה שלה שיקוף כנה של עולמם של מי שראו עצמם מורמים מעם בצדק.



לצד הניסיון לפענח את התעלומה בספר הנוכחי ניסיתי לבנות בעיני רוחי את דמותו של הבלש פוארו כפי שהיא עולה מספריה של כריסטי. יש לי מספר השערות בנוגע לעולמו של הלה אשר כריסטי מקמצת בדבריה אודות עברו. אני משערת שהבחירה להותיר אותו מעט מסתורי ואקסצנטרי היא זו המאפשרת לה להפוך אותו לבלש כל יכול ומעניקה לו את מתת "בלש העל" שגיבור כל כך זקוק לו, ייתכן ולכן בחרה להעניק לו לאומיות שונה מזו של הקוראים דוברי האנגלית אליהם ייעדה את ספריה. לאומיותו השונה יוצרת הילה ייחודית המאפשרת לו לבצע קפיצות מחשבה אשר הקוראים היו דורשים עליהם הסבר ממי שהם נמנים על קבוצתו ולכן אמורים להיות אמנים על אופן חשיבתו.

עד שיוכח אחרת, אני משערת שפוארו נוטה לאהוד את בני מינו. הגנדרנות המופגנת שלו, על אף שהייתה אופיינית בשנים בהם פורסמו הספרים לבני החברה הגבוהה, טומנת בחובה גם ממד נוסף שלטעמי רומז על נטיות שונות מאלו המקובלות. העובדה שעד כה לא צוינה שום דמות נשית הלוקחת חלק בחייו (במסעותיו, בעברו בצרפת או בבית בו הוא התגורר). והאופן בו הוא מתאר את דמויות האנשים השונים החשודים בביצוע מעשה הפשע אותו הוא חוקר, רומזים על מידה מסוימת של העדפה למין הגברי.

כמובן שכל אלו יכולים להיות ייצוג של עולמה הפנימי של הסופרת אגתה כריסטי שחייה האישים בהחלט יכלו להוליד מידה של סלידה מהאנושות או חלקים מסוימים שלה. אני שומרת לעצמי את הזכות להעמיק או לדחות את השערתי בנוגע לנטייתו המינית של פוארו בהתאם למידע שייתוסף על חייו בספרים הבאים בסדרה ונמנעת בכוונת מכוון להעמיק ולחקור בנושא בגוגל כדי לא להרוס לי את ההנאה מפענוח דמותו של פוארו בעצמי.



הבחירה של הוצאת עם עובד להוציא לאור בתרגום חדש את ספריה של אגתה כריסטי מוכיחה את עצמה פעם נוספת. חובבי כתיבתה של כריסטי יתענגו על ספר נוסף בסדרת ספרי הבלש 'הרקול פוארו' בתרגום הקולח והמענג של מיכל אלפון. חובבי מתח וספרות בלשים שטרם יצא להם לקרוא את ספריה של כריסטי מוזמנים להתחיל עם הספר הנוכחי ולהשלים בעתיד את הספרים הקודמים בסדרה. אני מחכה בקוצר רוח לספרים הבאים.


* הפרק הראשון של הספר מופיע בתחתית הפוסט.


רצח באוריינט אקספרס      מאת: אגתה כריסטי      מאנגלית: מיכל אלפון      הוצאת עם עובד      2017      288 עמ'

השעה הייתה חמש בבוקר של חורף בסוריה. לפני הרציף בחאלבּ עמדה הרכבת המכונה במדריכי הרכבות בשם המפואר ״טאוּרוס אקספרס״. לא היו בה אלא קרון מטבח ומסעדה, קרון שינה אחד ושלושה קרונות נוסעים.

ליד המדרגות העולות אל קרון השינה עמד סגן צרפתי צעיר, שובה עין במדיו הנאים, ושוחח עם איש קטן, עטוף ומכורבל עד אוזניו, שלא נראו ממנו אלא קצהו של אף אדמדם ושני חודים מזדקרים של שפם מסולסל.

הקור היה מקפיא עצמות, והכורח ללוות את הזר הנכבד לרכבת לא היה מעורר קנאה, אך הסגן דיבּוֹסק מילא את משימתו בעוז רוח. מילים יפות נבעו מפיו בצרפתית נמלצת. אין לומר שידע במה מדובר כאן. היו שמועות, כמובן, כמו תמיד במקרים מסוג זה. מצב הרוח של הגנרל — הגנרל שלו — הלך והידרדר. ואחר כך הופיע הבלגי הזר הזה — בא מאנגלייה הרחוקה, כנראה. עבר שבוע — שבוע משונה ומעיק. ואחר כך קרו כל מיני דברים. קצין נכבד מאוד שלח יד בנפשו, קצין אחר התפטר — מכמה פרצופים מודאגים נעלמה פתאום הדאגה, וכל מיני נהלים צבאיים התרופפו. והגנרל — אותו הגנרל של הסגן דיבוסק — נראה פתאום צעיר יותר בעשר שנים.

לאוזניו של דיבוסק הגיע קטע שיחה בינו ובין הזר. ״הצלת אותנו, מוֹן שֵׁר״, אמר הגנרל ברגש, ושפמו הלבן הגדול רטט. ״הצלת את כבודו של צבא צרפת — מנעת שפיכות דמים גדולה! איך אוכל להודות לך שהסכמת לבקשתי? לבוא עד הנה —״

על כך השיב הזר (מסיה הרקול פוארו שמו) כראוי, ואף אמר: ״אבל אני הלוא זוכר שפעם הצלת את חיי״, ואז השיב הגנרל אף הוא כראוי על הדברים האלה והכחיש כל אחריות לאותו שירות מימים עברו, ושוב דוּבר על צרפת, על בלגיה, על תפארת, על כבוד וכיוצא באלה, עד שהשניים התחבקו בלבביות והשיחה באה אל קִצה.

אשר לעניין עצמו, הסגן דיבוסק עדיין לא ידע דבר וחצי דבר על מה שהתרחש, אלא רק שהוטל עליו ללוות את מסיה פוארו אל הטאורוס אקספרס ולהיפרד ממנו, והוא ביצע את משימתו בלהט ובמרץ, כראוי לקצין צעיר שקריירה מבטיחה לפניו.
״היום יום ראשון״, אמר הסגן דיבוסק. ״מחר, ביום שני בערב, כבר תהיה באיסטנבול״.

לא בפעם הראשונה ציין את הדבר הזה. שיחות על הרציף, שמנהלים אותן עד שתצא הרכבת לדרכה, מצטיינות על פי רוב באי־אלו חזרות.

״אכן״, הסכים מסיה פוארו.

״ותישאר שם כמה ימים, נדמה לי?״

״Mais oui, בהחלט. איסטנבול, זו עיר שלא ביקרתי בה מעולם. חבל יהיה לעבור בה — comme ça — ככה״. הוא נקש באצבעותיו לשם המחשה. ״אני לא ממהר — אשאר שם כמה ימים בתור תייר״.

״סַנט סוֹפִי יפה מאוד״, אמר הסגן דיבוסק, שמימיו לא ראה את כנסיית איה סופיה.

רוח קרה עברה בשריקה על הרציף. השניים נרעדו. הסגן דיבוסק הצליח להגניב מבט לעבר שעונו. חמישה לחמש — רק עוד חמש דקות!

נדמה היה לו שבן שיחו הבחין במבטו החטוף, והוא מיהר לשוב ולדבר.

״בעונה זאת של השנה מעטים הנוסעים״, אמר ונשא את עיניו אל חלונות קרון השינה מעליהם.

״אכן״, הסכים מסיה פוארו.

״נקווה שלא תיתקעו בשלג בהרי הטאורוס!״

״זה יכול לקרות?״

״זה קרה בעבר, כן. השנה עדיין לא״.

״אם כן, נקווה״, אמר מסיה פוארו. ״דיווחי מזג האוויר מאירופה גרועים״.

״גרועים מאוד. בהרי הבלקן יורד הרבה שלג״.

״גם בגרמניה, כך שמעתי״.

״Eh bien, ובכן״, נחפז הסגן דיבוסק לומר, כשנדמה היה ששוב תיפול שתיקה, ״מחר בשבע וארבעים בערב כבר תהיה בקונסטנטינופול״.

״כן״, אמר מסיה פוארו, והמשיך נואשות, ״שמעתי שסנט סופי יפה מאוד״.

״יוצאת מן הכלל, עד כמה שהבנתי״.

מעל לראשיהם הוסט הווילון באחד התאים שבקרון השינה, ואישה צעירה הסתכלה החוצה.

מרי דֶבֶּנהָאם לא ישנה הרבה מאז עזבה את בגדד ביום חמישי האחרון. היא לא ישנה כראוי ברכבת לקירקוּק, אף לא באכסניה במוסול ולא אמש ברכבת. עכשיו נמאס לה לשכב ערה בתא המחניק והמחומם יתר על המידה, והיא קמה והציצה החוצה.

זאת כנראה חאלבּ. אין מה לראות, כמובן. רק רציף ארוך ואפלולי, ואי־שם מתווכחים בערבית בשצף קצף. שני גברים מתחת לחלונה דיברו בצרפתית. האחד קצין צרפתי, האחר איש קטן ולו שפם אדירים. היא חייכה חיוך קלוש. מימיה לא ראתה אדם עטוף ומכורבל כל כך. בוודאי קר מאוד בחוץ. לכן מחממים כל כך את הרכבת. היא ניסתה לדחוף את החלון כלפי מטה, אבל השמשה נתקעה.

הכרטיסן האחראי לקרון השינה ניגש לשני הגברים. הרכבת יוצאת לדרך, אמר. מוטב שהאדון יעלה. האיש הקטן הסיר את כובעו. איזה ראש דמוי ביצה יש לו. מרי דבנהאם חייכה למרות דאגותיה. איש קטן ומגוחך למראה. אי אפשר להתייחס ברצינות לאיש קטן שכזה.

הסגן דיבוסק נשא דברי פרדה. הוא תכנן אותם מראש ושמר אותם לרגע האחרון. זה היה נאום יפהפה ומלוטש.
מסיה פוארו השיב לו מנה אחת אפיים.

״, לקרון״, אמר הכרטיסן.

ביגון כבד עלה מסיה פוארו לרכבת. הכרטיסן עלה אחריו. מסיה פוארו נופף בידו. הסגן דיבוסק השיב בהצדעה. הרכבת, בטלטלת אדירים, החלה מתקדמת אט־אט.

״Enfin, סוף־סוף!״ פלט חרש מסיה הרקול פוארו.

״בררר״, אמר הסגן דיבוסק, שחש עכשיו בקור במלוא עוזו...

״Voila, מסיה״. הכרטיסן הציג לפוארו במחווה תאטרלית את תא השינה שלו ואת מטענו שסודר בקפידה. ״המזוודה הקטנה של האדון, אותה שמתי כאן״.

ידו המושטת דיברה בעד עצמה. הרקול פוארו שם בה שטר מקופל.

״מֶרסִי, מסיה״. הכרטיסן נמלא עסקנות נמרצת. ״הכרטיסים של האדון אצלי. אבקש גם את הדרכון. האדון עושה הפסקה באיסטנבול, נכון?״

מסיה פוארו אישר.

״אין הרבה נוסעים, מן הסתם?״ שאל.

״לא, אדוני. יש לי רק עוד שני נוסעים — שניהם אנגלים. קולונל מהודו וגברת אנגלייה צעירה מבגדד. לאדון נחוץ משהו?״
האדון ביקש בקבוק קטן של מי פֶּרְיֶה.

חמש בבוקר היא שעה לא נוחה לעלות בה על רכבת. נותרו עוד שעתיים עד עלות השחר. בידיעה שלא ישן דיו הלילה וכי השלים משימה סבוכה בהצלחה, התכרבל מסיה פוארו בפינה ונרדם.

כשהתעורר הייתה השעה תשע וחצי, והוא יצא אל קרון המסעדה לחפש אחר קפה חם.

רק נפש אחת הייתה שם באותה שעה, מן הסתם אותה גברת אנגלייה צעירה שהכרטיסן סיפר לו עליה. היא הייתה גבוהה, דקת גזרה ושחרחורת — כבת עשרים ושמונה. איזו יעילות צוננת שבה אכלה את ארוחת הבוקר שלה וקראה לדייל וביקשה עוד קפה העידה על בקיאות בהלכות עולם ועל ניסיון בנסיעות. היא לבשה שמלת מסע כהה עשויה אריג קל, מתאימה מאין כמוה לחום השורר ברכבת.

מסיה הרקול פוארו, באין לו עיסוק טוב מזה, צפה בה בהיחבא.

זאת, כך סבר, אישה צעירה שיכולה לדאוג לעצמה ללא קושי בכל אשר תלך. חדורת ביטחון עצמי ויעילה. מצאו חן בעיניו התואם המחמיר של תווי פניה וחיוורון עורה העדין. מצאה חן בעיניו שפעת השׂער השחור, מבהיק, גלי ומסודר, ועיניה, שהיו צוננות, מרוחקות ואפורות. ובכל זאת החליט שהיא קצת יעילה מכדי שתיחשב בעיניו ״jolie femme״, אישה יפה.

לאחר זמן־מה נכנס אדם נוסף לקרון המסעדה, גבר גבוה שגילו בין ארבעים לחמישים, מבנה גופו רזה, גון עורו שחום ושערו מאפיר מעט בצדעיו.

״הקולונל מהודו״, אמר פוארו לעצמו.

הנכנס בירך את הצעירה בקידה קלה.

״בוקר טוב, מיס דבנהאם״.

״בוקר טוב, קולונל ארבתנוט״.

הקולונל עמד וידו על הכיסא שמולה.

״זה יפריע לך?״ שאל.

״ודאי שלא. שב בבקשה״.

״טוב, את יודעת, ארוחת הבוקר היא לא תמיד שעה לפטפוטים״.

״וטוב שכך. אבל אני לא נושכת״.

הקולונל התיישב.

״בחור״, קרא כמצווה.

הוא הזמין ביצים וקפה.

מבטו התעכב רגע על הרקול פוארו, אך המשיך לנדוד באדישות. פוארו, שקרא נכונה את המוח האנגלי, ידע שהקולונל אומר לעצמו: ״סתם איזה זר״.

שני האנגלים הצדיקו את המוניטין הלאומי שלהם ולא פטפטו. הם החליפו כמה משפטים קצרים, ולבסוף קמה הצעירה וחזרה לתא שלה.

בארוחת הצהריים שוב ישבו השניים ליד שולחן אחד ושוב התעלמו שניהם מהנוסע השלישי התעלמות גמורה. שיחתם הייתה ערה יותר מאשר בארוחת הבוקר. הקולונל ארבתנוט דיבר על פונג'ב, ומדי פעם שאל את הצעירה אי־אלו שאלות על בגדד, שבה, כך התברר, שהתה לצורך עבודתה כמחנכת פרטית. במרוצת השיחה גילו השניים כמה חברים משותפים, ומיד נעשו ידידותיים יותר ונוקשים פחות. הם דיברו על טומי ההוא ועל ג'רי הזה. הקולונל שאל אם היא נוסעת ישירות לאנגלייה או שתשהה באיסטנבול.

״לא, אני ממשיכה ישר״.

״לא חבל?״

״באתי בדרך הזאת לפני שנתיים ואז שהיתי באיסטנבול שלושה ימים״.

״אה, הבנתי. טוב, אם יורשה לי לומר, אני שמח מאוד שאת ממשיכה, כי גם אני ממשיך״.

הוא החווה מין קידה קלה ומגושמת, ובתוך כך הסמיק קצת.

״הוא לא אדיש, הקולונל שלנו״, חשב לעצמו הרקול פוארו, משועשע למדי. ״הנסיעה ברכבת מסוכנת לא פחות מהפלגה בים!״

מיס דבנהאם אמרה בקול מדוד שזה יהיה נחמד מאוד. נימת קולה הייתה נזפנית משהו.

הקולונל, כך ראה הרקול פוארו, ליווה אותה אל התא שלה. מאוחר יותר עברה הרכבת בנוף הנשגב של הרי הטאורוס. כשהשקיפו אל שערי קיליקיה, עומדים במסדרון זה בצד זה, פלטה פתאום הצעירה אנחה. פוארו עמד לידם ושמע אותה אומרת חרש:

״כמה יפה! הלוואי — הלוואי —״

״כן?״

״הלוואי שיכולתי ליהנות מזה!״

ארבתנוט לא השיב. לסתו הרבועה נראתה קצת יותר קפוצה.

״הלוואי שלא היית מעורבת בזה״, אמר.

״שקט, בבקשה. שקט״.

״אה! זה בסדר״. הוא שלח מבט נרגז במקצת לעבר פוארו. אחר כך המשיך: ״אבל לא מוצא חן בעיניי לחשוב עלייך עובדת כמחנכת — נתונה למרות של אימהות עריצות ושל הפרחחים המעצבנים שלהן״.

היא צחקה, ובצחוקה נשמע רמז קל שבקלים לאיבוד שליטה.

״אוי, אל תחשוב ככה. המחנכת הנרצעת היא אגדה מופרכת. דע לך שההורים הם שמפחדים שמא אתעמר בהם״.
יותר לא דיברו. ארבתנוט התבייש אולי בהתפרצותו.

״אני צופה כאן בהצגה קטנה ומוזרה למדי״, הרהר ואמר לעצמו פוארו.

הוא עתיד היה להיזכר במחשבה הזאת.

באותו לילה באחת עשרה וחצי בערך הגיעו לקוֹניה. שני הנוסעים האנגלים ירדו לחלץ את עצמותיהם והתהלכו אנה ואנה על הרציף המושלג.

מסיה פוארו הסתפק בצפייה בתחנה ההומה מבעד לחלון. אולם כעבור עשר דקות הגיע למסקנה שבכל זאת לא יזיק לו לנשום אוויר צח. הוא ערך הכנות דקדקניות, התעטף בכמה מעילים וצעיפים ונעל ערדליים על מגפיו המבהיקים. בכסות זאת ירד בזהירות אל הרציף והחל צועד לאורכו. הוא התקדם ועבר את הקטר.

הקולות הם שרמזו לו על זהותן של שתי הדמויות המעורפלות העומדות בצלה של משאית הובלות. ארבתנוט דיבר.

״מרי —״

הצעירה קטעה את דבריו.

״לא עכשיו. לא עכשיו. אחרי שהכול ייגמר. כשזה יהיה מאחורינו — אז —״

פוארו נפנה משם בלאט. הוא תהה.

בקושי היה מזהה את קולה היעיל, הצונן, של מיס דבנהאם...

״מוזר״, אמר לעצמו.

למחרת תהה שמא רבו ביניהם. הם כמעט שלא דיברו. הצעירה, כך חשב, נראית מודאגת. תחת עיניה היו צללים שחורים.
השעה הייתה בערך שתיים וחצי אחר הצהריים כשהרכבת נעצרה. ראשים הציצו מהחלונות. קבוצת גברים קטנה התגודדה בצד המסילה, הסתכלה והצביעה על משהו מתחת לקרון המסעדה.

פוארו התכופף החוצה ודיבר אל אחראי קרון השינה שעבר במהירות. האיש השיב, ופוארו הכניס את ראשו וכשהפך את פניו כמעט התנגש במרי דבנהאם שעמדה בדיוק מאחוריו.

״מה קרה?״ שאלה בנשימה חטופה, בצרפתית. ״למה עצרנו?״

״זה שום דבר, מדמואזל. משהו התלקח מתחת לקרון המסעדה. לא משהו רציני. כבר כיבו את זה. עכשיו מתקנים את הנזק. אין כל סכנה, האמיני לי״.

היא החוותה תנועת הדיפה חטופה, כאילו כל מחשבה על סכנה היא חסרת חשיבות בעיניה.

״כן, כן, אני מבינה. אבל הזמן!״

״הזמן?״

״כן, זה יעכב אותנו״.

״ייתכן — כן״, הסכים פוארו.

״אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעכב! הרכבת אמורה להגיע בשש חמישים וחמש, וצריך לחצות את הבוספורוס ולתפוס את האוריינט אקספרס סמפלון בגדה השנייה בשעה תשע. אם יהיה עיכוב של שעה או שעתיים, נחמיץ את נסיעת ההמשך״.

״ייתכן, כן״, הודה.

הוא הביט בה בסקרנות. היד האוחזת בסורג החלון לא הייתה לגמרי יציבה, וגם שפתיה רעדו.

״זה חשוב לך מאוד, מדמואזל?״ שאל.

״כן. כן, זה חשוב. אני — אני חייבת לתפוס את הרכבת הזאת״.

היא נפנתה ממנו והלכה לאורך המסדרון אל קולונל ארבתנוט.

אולם לשווא דאגה. כעבור עשר דקות המשיכה הרכבת בנסיעה. היא הגיעה להיידרפאשה באיחור של חמש דקות בלבד, לאחר שהדביקה את רוב הפיגור.

הבוספורוס היה סוער, ומסיה פוארו לא נהנה מההפלגה. בסירה התנתק מחבריו למסע ולא ראה אותם עוד.

כשהגיע לגשר גלאטה, נסע היישר למלון טוֹקָטליאָן.השעה הייתה חמש בבוקר של חורף בסוריה. לפני הרציף בחאלבּ עמדה הרכבת המכונה במדריכי הרכבות בשם המפואר ״טאוּרוס אקספרס״. לא היו בה אלא קרון מטבח ומסעדה, קרון שינה אחד ושלושה קרונות נוסעים.

ליד המדרגות העולות אל קרון השינה עמד סגן צרפתי צעיר, שובה עין במדיו הנאים, ושוחח עם איש קטן, עטוף ומכורבל עד אוזניו, שלא נראו ממנו אלא קצהו של אף אדמדם ושני חודים מזדקרים של שפם מסולסל.

הקור היה מקפיא עצמות, והכורח ללוות את הזר הנכבד לרכבת לא היה מעורר קנאה, אך הסגן דיבּוֹסק מילא את משימתו בעוז רוח. מילים יפות נבעו מפיו בצרפתית נמלצת. אין לומר שידע במה מדובר כאן. היו שמועות, כמובן, כמו תמיד במקרים מסוג זה. מצב הרוח של הגנרל — הגנרל שלו — הלך והידרדר. ואחר כך הופיע הבלגי הזר הזה — בא מאנגלייה הרחוקה, כנראה. עבר שבוע — שבוע משונה ומעיק. ואחר כך קרו כל מיני דברים. קצין נכבד מאוד שלח יד בנפשו, קצין אחר התפטר — מכמה פרצופים מודאגים נעלמה פתאום הדאגה, וכל מיני נהלים צבאיים התרופפו. והגנרל — אותו הגנרל של הסגן דיבוסק — נראה פתאום צעיר יותר בעשר שנים.

לאוזניו של דיבוסק הגיע קטע שיחה בינו ובין הזר. ״הצלת אותנו, מוֹן שֵׁר״, אמר הגנרל ברגש, ושפמו הלבן הגדול רטט. ״הצלת את כבודו של צבא צרפת — מנעת שפיכות דמים גדולה! איך אוכל להודות לך שהסכמת לבקשתי? לבוא עד הנה —״

על כך השיב הזר (מסיה הרקול פוארו שמו) כראוי, ואף אמר: ״אבל אני הלוא זוכר שפעם הצלת את חיי״, ואז השיב הגנרל אף הוא כראוי על הדברים האלה והכחיש כל אחריות לאותו שירות מימים עברו, ושוב דוּבר על צרפת, על בלגיה, על תפארת, על כבוד וכיוצא באלה, עד שהשניים התחבקו בלבביות והשיחה באה אל קִצה.

אשר לעניין עצמו, הסגן דיבוסק עדיין לא ידע דבר וחצי דבר על מה שהתרחש, אלא רק שהוטל עליו ללוות את מסיה פוארו אל הטאורוס אקספרס ולהיפרד ממנו, והוא ביצע את משימתו בלהט ובמרץ, כראוי לקצין צעיר שקריירה מבטיחה לפניו.
״היום יום ראשון״, אמר הסגן דיבוסק. ״מחר, ביום שני בערב, כבר תהיה באיסטנבול״.

לא בפעם הראשונה ציין את הדבר הזה. שיחות על הרציף, שמנהלים אותן עד שתצא הרכבת לדרכה, מצטיינות על פי רוב באי־אלו חזרות.

״אכן״, הסכים מסיה פוארו.

״ותישאר שם כמה ימים, נדמה לי?״

״Mais oui, בהחלט. איסטנבול, זו עיר שלא ביקרתי בה מעולם. חבל יהיה לעבור בה — comme ça — ככה״. הוא נקש באצבעותיו לשם המחשה. ״אני לא ממהר — אשאר שם כמה ימים בתור תייר״.

״סַנט סוֹפִי יפה מאוד״, אמר הסגן דיבוסק, שמימיו לא ראה את כנסיית איה סופיה.

רוח קרה עברה בשריקה על הרציף. השניים נרעדו. הסגן דיבוסק הצליח להגניב מבט לעבר שעונו. חמישה לחמש — רק עוד חמש דקות!

נדמה היה לו שבן שיחו הבחין במבטו החטוף, והוא מיהר לשוב ולדבר.

״בעונה זאת של השנה מעטים הנוסעים״, אמר ונשא את עיניו אל חלונות קרון השינה מעליהם.

״אכן״, הסכים מסיה פוארו.

״נקווה שלא תיתקעו בשלג בהרי הטאורוס!״

״זה יכול לקרות?״

״זה קרה בעבר, כן. השנה עדיין לא״.

״אם כן, נקווה״, אמר מסיה פוארו. ״דיווחי מזג האוויר מאירופה גרועים״.

״גרועים מאוד. בהרי הבלקן יורד הרבה שלג״.

״גם בגרמניה, כך שמעתי״.

״Eh bien, ובכן״, נחפז הסגן דיבוסק לומר, כשנדמה היה ששוב תיפול שתיקה, ״מחר בשבע וארבעים בערב כבר תהיה בקונסטנטינופול״.

״כן״, אמר מסיה פוארו, והמשיך נואשות, ״שמעתי שסנט סופי יפה מאוד״.

״יוצאת מן הכלל, עד כמה שהבנתי״.

מעל לראשיהם הוסט הווילון באחד התאים שבקרון השינה, ואישה צעירה הסתכלה החוצה.

מרי דֶבֶּנהָאם לא ישנה הרבה מאז עזבה את בגדד ביום חמישי האחרון. היא לא ישנה כראוי ברכבת לקירקוּק, אף לא באכסניה במוסול ולא אמש ברכבת. עכשיו נמאס לה לשכב ערה בתא המחניק והמחומם יתר על המידה, והיא קמה והציצה החוצה.

זאת כנראה חאלבּ. אין מה לראות, כמובן. רק רציף ארוך ואפלולי, ואי־שם מתווכחים בערבית בשצף קצף. שני גברים מתחת לחלונה דיברו בצרפתית. האחד קצין צרפתי, האחר איש קטן ולו שפם אדירים. היא חייכה חיוך קלוש. מימיה לא ראתה אדם עטוף ומכורבל כל כך. בוודאי קר מאוד בחוץ. לכן מחממים כל כך את הרכבת. היא ניסתה לדחוף את החלון כלפי מטה, אבל השמשה נתקעה.

הכרטיסן האחראי לקרון השינה ניגש לשני הגברים. הרכבת יוצאת לדרך, אמר. מוטב שהאדון יעלה. האיש הקטן הסיר את כובעו. איזה ראש דמוי ביצה יש לו. מרי דבנהאם חייכה למרות דאגותיה. איש קטן ומגוחך למראה. אי אפשר להתייחס ברצינות לאיש קטן שכזה.

הסגן דיבוסק נשא דברי פרדה. הוא תכנן אותם מראש ושמר אותם לרגע האחרון. זה היה נאום יפהפה ומלוטש.
מסיה פוארו השיב לו מנה אחת אפיים.

״, לקרון״, אמר הכרטיסן.

ביגון כבד עלה מסיה פוארו לרכבת. הכרטיסן עלה אחריו. מסיה פוארו נופף בידו. הסגן דיבוסק השיב בהצדעה. הרכבת, בטלטלת אדירים, החלה מתקדמת אט־אט.

״Enfin, סוף־סוף!״ פלט חרש מסיה הרקול פוארו.

״בררר״, אמר הסגן דיבוסק, שחש עכשיו בקור במלוא עוזו...

״Voila, מסיה״. הכרטיסן הציג לפוארו במחווה תאטרלית את תא השינה שלו ואת מטענו שסודר בקפידה. ״המזוודה הקטנה של האדון, אותה שמתי כאן״.

ידו המושטת דיברה בעד עצמה. הרקול פוארו שם בה שטר מקופל.

״מֶרסִי, מסיה״. הכרטיסן נמלא עסקנות נמרצת. ״הכרטיסים של האדון אצלי. אבקש גם את הדרכון. האדון עושה הפסקה באיסטנבול, נכון?״

מסיה פוארו אישר.

״אין הרבה נוסעים, מן הסתם?״ שאל.

״לא, אדוני. יש לי רק עוד שני נוסעים — שניהם אנגלים. קולונל מהודו וגברת אנגלייה צעירה מבגדד. לאדון נחוץ משהו?״
האדון ביקש בקבוק קטן של מי פֶּרְיֶה.

חמש בבוקר היא שעה לא נוחה לעלות בה על רכבת. נותרו עוד שעתיים עד עלות השחר. בידיעה שלא ישן דיו הלילה וכי השלים משימה סבוכה בהצלחה, התכרבל מסיה פוארו בפינה ונרדם.

כשהתעורר הייתה השעה תשע וחצי, והוא יצא אל קרון המסעדה לחפש אחר קפה חם.

רק נפש אחת הייתה שם באותה שעה, מן הסתם אותה גברת אנגלייה צעירה שהכרטיסן סיפר לו עליה. היא הייתה גבוהה, דקת גזרה ושחרחורת — כבת עשרים ושמונה. איזו יעילות צוננת שבה אכלה את ארוחת הבוקר שלה וקראה לדייל וביקשה עוד קפה העידה על בקיאות בהלכות עולם ועל ניסיון בנסיעות. היא לבשה שמלת מסע כהה עשויה אריג קל, מתאימה מאין כמוה לחום השורר ברכבת.

מסיה הרקול פוארו, באין לו עיסוק טוב מזה, צפה בה בהיחבא.

זאת, כך סבר, אישה צעירה שיכולה לדאוג לעצמה ללא קושי בכל אשר תלך. חדורת ביטחון עצמי ויעילה. מצאו חן בעיניו התואם המחמיר של תווי פניה וחיוורון עורה העדין. מצאה חן בעיניו שפעת השׂער השחור, מבהיק, גלי ומסודר, ועיניה, שהיו צוננות, מרוחקות ואפורות. ובכל זאת החליט שהיא קצת יעילה מכדי שתיחשב בעיניו ״jolie femme״, אישה יפה.

לאחר זמן־מה נכנס אדם נוסף לקרון המסעדה, גבר גבוה שגילו בין ארבעים לחמישים, מבנה גופו רזה, גון עורו שחום ושערו מאפיר מעט בצדעיו.

״הקולונל מהודו״, אמר פוארו לעצמו.

הנכנס בירך את הצעירה בקידה קלה.

״בוקר טוב, מיס דבנהאם״.

״בוקר טוב, קולונל ארבתנוט״.

הקולונל עמד וידו על הכיסא שמולה.

״זה יפריע לך?״ שאל.

״ודאי שלא. שב בבקשה״.

״טוב, את יודעת, ארוחת הבוקר היא לא תמיד שעה לפטפוטים״.

״וטוב שכך. אבל אני לא נושכת״.

הקולונל התיישב.

״בחור״, קרא כמצווה.

הוא הזמין ביצים וקפה.

מבטו התעכב רגע על הרקול פוארו, אך המשיך לנדוד באדישות. פוארו, שקרא נכונה את המוח האנגלי, ידע שהקולונל אומר לעצמו: ״סתם איזה זר״.

שני האנגלים הצדיקו את המוניטין הלאומי שלהם ולא פטפטו. הם החליפו כמה משפטים קצרים, ולבסוף קמה הצעירה וחזרה לתא שלה.

בארוחת הצהריים שוב ישבו השניים ליד שולחן אחד ושוב התעלמו שניהם מהנוסע השלישי התעלמות גמורה. שיחתם הייתה ערה יותר מאשר בארוחת הבוקר. הקולונל ארבתנוט דיבר על פונג'ב, ומדי פעם שאל את הצעירה אי־אלו שאלות על בגדד, שבה, כך התברר, שהתה לצורך עבודתה כמחנכת פרטית. במרוצת השיחה גילו השניים כמה חברים משותפים, ומיד נעשו ידידותיים יותר ונוקשים פחות. הם דיברו על טומי ההוא ועל ג'רי הזה. הקולונל שאל אם היא נוסעת ישירות לאנגלייה או שתשהה באיסטנבול.

״לא, אני ממשיכה ישר״.

״לא חבל?״

״באתי בדרך הזאת לפני שנתיים ואז שהיתי באיסטנבול שלושה ימים״.

״אה, הבנתי. טוב, אם יורשה לי לומר, אני שמח מאוד שאת ממשיכה, כי גם אני ממשיך״.
הוא החווה מין קידה קלה ומגושמת, ובתוך כך הסמיק קצת.

״הוא לא אדיש, הקולונל שלנו״, חשב לעצמו הרקול פוארו, משועשע למדי. ״הנסיעה ברכבת מסוכנת לא פחות מהפלגה בים!״

מיס דבנהאם אמרה בקול מדוד שזה יהיה נחמד מאוד. נימת קולה הייתה נזפנית משהו.

הקולונל, כך ראה הרקול פוארו, ליווה אותה אל התא שלה. מאוחר יותר עברה הרכבת בנוף הנשגב של הרי הטאורוס. כשהשקיפו אל שערי קיליקיה, עומדים במסדרון זה בצד זה, פלטה פתאום הצעירה אנחה. פוארו עמד לידם ושמע אותה אומרת חרש:

״כמה יפה! הלוואי — הלוואי —״

״כן?״

״הלוואי שיכולתי ליהנות מזה!״

ארבתנוט לא השיב. לסתו הרבועה נראתה קצת יותר קפוצה.

״הלוואי שלא היית מעורבת בזה״, אמר.

״שקט, בבקשה. שקט״.

״אה! זה בסדר״. הוא שלח מבט נרגז במקצת לעבר פוארו. אחר כך המשיך: ״אבל לא מוצא חן בעיניי לחשוב עלייך עובדת כמחנכת — נתונה למרות של אימהות עריצות ושל הפרחחים המעצבנים שלהן״.

היא צחקה, ובצחוקה נשמע רמז קל שבקלים לאיבוד שליטה.

״אוי, אל תחשוב ככה. המחנכת הנרצעת היא אגדה מופרכת. דע לך שההורים הם שמפחדים שמא אתעמר בהם״.

יותר לא דיברו. ארבתנוט התבייש אולי בהתפרצותו.

״אני צופה כאן בהצגה קטנה ומוזרה למדי״, הרהר ואמר לעצמו פוארו.

הוא עתיד היה להיזכר במחשבה הזאת.

באותו לילה באחת עשרה וחצי בערך הגיעו לקוֹניה. שני הנוסעים האנגלים ירדו לחלץ את עצמותיהם והתהלכו אנה ואנה על הרציף המושלג.

מסיה פוארו הסתפק בצפייה בתחנה ההומה מבעד לחלון. אולם כעבור עשר דקות הגיע למסקנה שבכל זאת לא יזיק לו לנשום אוויר צח. הוא ערך הכנות דקדקניות, התעטף בכמה מעילים וצעיפים ונעל ערדליים על מגפיו המבהיקים. בכסות זאת ירד בזהירות אל הרציף והחל צועד לאורכו. הוא התקדם ועבר את הקטר.

הקולות הם שרמזו לו על זהותן של שתי הדמויות המעורפלות העומדות בצלה של משאית הובלות. ארבתנוט דיבר.

״מרי —״

הצעירה קטעה את דבריו.

״לא עכשיו. לא עכשיו. אחרי שהכול ייגמר. כשזה יהיה מאחורינו — אז —״

פוארו נפנה משם בלאט. הוא תהה.

בקושי היה מזהה את קולה היעיל, הצונן, של מיס דבנהאם...

״מוזר״, אמר לעצמו.

למחרת תהה שמא רבו ביניהם. הם כמעט שלא דיברו. הצעירה, כך חשב, נראית מודאגת. תחת עיניה היו צללים שחורים.

השעה הייתה בערך שתיים וחצי אחר הצהריים כשהרכבת נעצרה. ראשים הציצו מהחלונות. קבוצת גברים קטנה התגודדה בצד המסילה, הסתכלה והצביעה על משהו מתחת לקרון המסעדה.

פוארו התכופף החוצה ודיבר אל אחראי קרון השינה שעבר במהירות. האיש השיב, ופוארו הכניס את ראשו וכשהפך את פניו כמעט התנגש במרי דבנהאם שעמדה בדיוק מאחוריו.

״מה קרה?״ שאלה בנשימה חטופה, בצרפתית. ״למה עצרנו?״

״זה שום דבר, מדמואזל. משהו התלקח מתחת לקרון המסעדה. לא משהו רציני. כבר כיבו את זה. עכשיו מתקנים את הנזק. אין כל סכנה, האמיני לי״.

היא החוותה תנועת הדיפה חטופה, כאילו כל מחשבה על סכנה היא חסרת חשיבות בעיניה.

״כן, כן, אני מבינה. אבל הזמן!״

״הזמן?״

״כן, זה יעכב אותנו״.

״ייתכן — כן״, הסכים פוארו.

״אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעכב! הרכבת אמורה להגיע בשש חמישים וחמש, וצריך לחצות את הבוספורוס ולתפוס את האוריינט אקספרס סמפלון בגדה השנייה בשעה תשע. אם יהיה עיכוב של שעה או שעתיים, נחמיץ את נסיעת ההמשך״.

״ייתכן, כן״, הודה.

הוא הביט בה בסקרנות. היד האוחזת בסורג החלון לא הייתה לגמרי יציבה, וגם שפתיה רעדו.

״זה חשוב לך מאוד, מדמואזל?״ שאל.

״כן. כן, זה חשוב. אני — אני חייבת לתפוס את הרכבת הזאת״.

היא נפנתה ממנו והלכה לאורך המסדרון אל קולונל ארבתנוט.

אולם לשווא דאגה. כעבור עשר דקות המשיכה הרכבת בנסיעה. היא הגיעה להיידרפאשה באיחור של חמש דקות בלבד, לאחר שהדביקה את רוב הפיגור.

הבוספורוס היה סוער, ומסיה פוארו לא נהנה מההפלגה. בסירה התנתק מחבריו למסע ולא ראה אותם עוד.

כשהגיע לגשר גלאטה, נסע היישר למלון טוֹקָטליאָן.

יום שבת, 7 באוקטובר 2017

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי


ספר המסביר מדוע ספריה של כריסטי הפכו לקלסיקות מתח

במסגרת שיטוטי בגוגל נתקלתי בעובדה מעניינת: הספר הנוכחי של אגתה כריסטי הוגדר בשנת 2013 על ידי איגוד סופרי הפשע הבריטי, כספר הפשע הטוב ביותר שנכתב מעולם. אני משערת שלמרות שענף ספרי המתח הכולל בתוכו ספרים שניתן לכנותם כ"ספרי פשע" משגשג במאה האחרונה במיוחד, איש לא יוכל לגזול מאגתה כריסטי את מעמדה כסופרת מתח פורצת דרך שכתיבתה סללה את הדרך לשורה ארוכה של כותבים שהרחיבו את היריעה בתחום.


עטיפת המהדורה הראשונה של הספר, יוני 1926
(התמונה לקוחה מערך הויקיפדיה האנגלי של הספר)


במרכזו של הספר הנוכחי, לצד גיבורה המיתולוגי של כריסטי הבלש הרקול פוארו, ניצבת דמות המספר: ד"ר שפארד. רופא כפרי המכיר את כל הנפשות הפועלות בכפר הקטן בו הוא מתגורר ומתברר כמקור מידע שימושי במיוחד להרקול פוארו. הגעתו של פוארו לכפר, לאחר שפרש מתפקידו במשטרה הצרפתית, גררה גל שמועות ששכך עם הזמן משהבינו כולם כי פוארו מעדיף להישמר לעצמו. שכך אצל כולם פרט לאישה אחת: קרוליין שפארד, אחותו של ד"ר שפארד. 

קינגס אבוט, הכפר בו מתרחשת עלילת הספר הנוכחי ובו מתגורר הרקול פוארו, הוא כפר דמיוני קטן שבראה כריסטי והעיר הקרובה אליו ביותר היא קרנצ'סטר. בכפר יש תחנת רכבת גדולה, משרד דואר ושתי חנויות מכולות יריבות ושתי בתי מידות בלבד: קינגס פאדוק - בית מר פרארס המנוח, ו- פרנלי פארק - אחוזתו של רוג'ר אקרויד. צירוף מקרים תמוה מוביל לכך שבעליהם של שני הבתים: אלמנתו של מר פרארס ומר רוג'ר אקרויד מוצאים את מותם בהפרש זמנים קצר ומות כל אחד מהם מעורר תהיות בנוגע לסיבת המוות.



הספר שראה אור בשנת 1926, עובד לסרט קולנוע בשם 'אליבי' בשנת 1931

ד"ר שפארד, כרופא הכפר, הוא זה שקובע את מותם של השניים ומסכים להתלוות למר פוארו, שביתו צמוד לבית בו הוא מתגורר עם אחותו, כדי לסייע לו לפענח את מותו של מר אקרויד. הרופא הוא גם מי שמציג לנו את הדמויות הפועלות ומעניק לנו רקע נרחב על חייהן וההקשרים השונים שלהם אלו לאלו ולמי שהלכו לעולמם. יחד אתו אנו עוקבים אחרי פוארו במסוע לפתרון תעלומת מותו של מר אקרויד.

המחשבה שליוותה אותי הפעם במהלך הקריאה בספר התמקדה בבחירתה של כריסטי להעניק לגיבור הספרים שלה, הרקל פוארו, לאום שונה. נדמה שכריסטי שאולי בעצמה ראתה בתושבי הארץ השכנה, צרפת, יצורים אחרים, האמינה כי קוראיה יוכלו לקבל בנקל פיתולים עלילתיים שלא היו מקבלים בקלות אם היו מתלווים לגיבורים אנגליים מהעולם המוכר להם. הבחירה בפנסיונר של המשטרה הצרפתית המביא אתו טכניקות אחרות מאלו המקובלות במשטרה האנגלית, מאפשרת לכריסטי ולגיבור שלה להתיר את פיתולי עלילה בנקודות בהן שום בעל מקצוע אנגלי לא יכול. כריסטי אופפת את הבלש שלה בהילת מסתורין שהיא תולדה של מוצאו הצרפתי וכך מאפשרת לו לבצע קפיצות מחשבה שאינו נדרש להסביר איך הגיע אליהן, כדי לקדם את פתרון העלילה.



באוטוביוגרפיה שלה משנת 1977, סיפרה אגתה כריסטי כי את הרעיון לעלילת הספר קיבלה מגיסה.  
כחובבת ספרי מתח, אשר עיקר הכרותה עם כתיבתה של אגתה כריסטי הגיעה מצפייה בעיבודים קולנועיים שנעשו לספריה, שיערתי לכל אורך הקריאה בספר כי אופן פתרון התעלומה המניעה את הספר הנוכחי יהיה זהה להתרת התעלומות בספריה האחרים ולכן הופתעתי מאוד לגלות את זהות הרוצח. המלצה חמה לכל חובביה של כריסטי שטרם התוודעו לספר הנוכחי ולאוהבי ספר באשר הם שייהנו מקלסיקה ספרותית נפלאה שלא נס ליחה.


להתרשמות אישית, הפרק הראשון של הספר מצורף בתחתית הפוסט.


רצח רוג'ר אקרויד      מאת: אגתה כריסטי      מאנגלית: מיכל אלפון      הוצאת עם עובד      2017      306 עמ'


פרק ראשון – ארוחת הבוקר של ד“ר שפארד

גברת פֵרָארס מתה בלילה שבין 16 ל־ 17 בספטמבר — יום חמישי. אני נקראתי אליה בשעה שמונה, בבוקר יום שישי 17 בחודש. לא היה מה לעשות. היא הייתה מתה זה שעות אחדות.

השעה הייתה תשע וכמה דקות כשחזרתי הביתה. פתחתי את דלת הכניסה במפתח והשתדלתי להתעכב בפרוזדור, שם תליתי את כובעי ואת המעיל הקל שלקחתי מטעמי זהירות בגלל קור הבוקר הסתווי בשעה כה מוקדמת. אם להודות על האמת, הייתי מודאג ומוטרד לא מעט. לא אתיימר לטעון שבאותו רגע כבר חזיתי את אירועי השבועות הקרובים. לא ולא. אלא שחושיי אמרו לי כי צפויה לנו תקופה מרעישה.

מחדר האוכל שמשמאלי עלה קרקוש ספלי התה ונשמע שיעולה הקצר, היבש, של אחותי קרוליין. 
“זה אתה, ג‘יימס?“ קראה קרוליין.

שאלה מיותרת — מי עוד זה יכול להיות? למען האמת, דווקא בגללה התמהמהתי. קיפלינג מספר לנו שססמתה של משפחת הנמיות היא “צא וראה מה יש לדעת.“ אם קרוליין תעצב לה ביום מן הימים סמל משפחה, אין ספק שאציע לה לשבץ בו נמייה. את המחצית הראשונה של הססמה אפשר להשמיט — קרוליין יכולה להיוודע כל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו. גם בכך היא מומחית גדולה.

בעצם מאפיין זה שלה הוא שייסר אותי בלבטים. כל מה שאומר עכשיו לקרוליין על מותה של גברת פרארס ייוודע בכפר כולו בתוך שעה ומחצה. מתוקף מקצועי אני משתדל כמובן להקפיד על חשאיות. משום כך התרגלתי להסתיר מאחותי כל ידיעה במידת האפשר. על פי רוב הדברים נודעים לה בכל זאת, אבל כך לפחות אני יודע שידי לא הייתה במעל.

בעלה של גברת פרארס מת לפני קצת יותר משנה, וקרוליין לא הפסיקה לטעון, בלי שיהיה לה כל ביסוס לטענה, שאשתו הרעילה אותו.

תשובתי הקבועה, שמר פרארס מת מדלקת מעיים חריפה בסיועם האדיב של הרגלי השתייה שלו, מעוררת בה בוז. אכן, תסמיניהן של דלקת מעיים ושל הרעלת זרניך אינם בלתי דומים, אלא שקרוליין מבססת את האשמתה על נימוק שונה לגמרי.

“מספיק להסתכל עליה,“ שמעתי אותה אומרת.

גברת פרארס, אף שלא הייתה צעירה, הייתה אישה נאה מאוד ובגדיה, למרות פשטותם, שיוו לה חן רב; עם זאת, נשים רבות קונות את בגדיהן בפריז ולא כולן מרעילות בשל כך את בעליהן.

עוד אני עומד מהוסס בפרוזדור וכל המחשבות האלה חולפות בראשי נשמע שוב קולה של קרוליין, הפעם בנימה של קוצר רוח.

“מה אתה עושה שם, ג‘יימס? למה אתה לא נכנס לאכול את ארוחת הבוקר?“

“אני בא, יקירתי,“ הזדרזתי להשיב. “רק תליתי את המעיל.“

“בזמן הזה כבר יכולת להספיק לתלות עשרה מעילים.“

הצדק היה אתה. יכולתי.

נכנסתי לחדר האוכל, כיבדתי את קרוליין בנשיקה יבשה על הלחי כהרגלי והתיישבתי לאכול ביצים וקותלי חזיר מטוגנים. הבשר היה די קר.

“יצאת לביקור מוקדם,“ העירה קרוליין.

“כן,“ אמרתי. “לקִינְגְס פָּדוֹק. אל גברת פרארס.“

“אני יודעת,“ אמרה אחותי.

“איך ידעת?“

“אנני סיפרה לי.“

אנני היא החדרנית שלנו. נערה חביבה, אך פטפטנית חסרת תקנה.

נפלה שתיקה. המשכתי לאכול ביצים וקותלי חזיר. חוטמה של אחותי, חוטם ארוך ודק, רטט מעט בקצהו, כתמיד בשעה שהיא מתעניינת או מתרגשת ממשהו.

“ובכן?“ שאלה.

“עצוב מאוד. לא היה מה לעשות. כנראה מתה בשנתה.“

“אני יודעת,“ אמרה אחותי שוב.

הפעם התרגזתי.

“לא ייתכן שאת יודעת,“ התזתי. “אני עצמי לא ידעתי לפני שהגעתי לשם, ולא דיברתי על זה עם נפש חיה. אם אנני יודעת, היא כנראה רואת נסתרות.“

“לא אנני סיפרה לי, אלא החלבן. הוא שמע על זה מהמבשלת של משפחת פרארס.“

כפי שאמרתי, קרוליין לא צריכה לצאת וללקט את ידיעותיה. היא יושבת לה בבית והידיעות באות אליה.

אחותי המשיכה:

“ממה היא מתה? מהתקף לב?“

“החלבן לא אמר לך?“ שאלתי בלגלוג.

אין טעם לדבר אל קרוליין בעוקצנות. היא מתייחסת ברצינות ועונה בהתאם.

“הוא לא יָדע,“ פירשה לי.

בסופו של דבר קרוליין הרי תשמע על כך. אין בעצם סיבה שלא אספר לה בעצמי.

“היא מתה ממנת יתר של וֵרוֹנָל. בזמן האחרון היא השתמשה בזה נגד נדודי שינה. כנראה לקחה יותר מדי.“

“שטויות,“ אמרה מיד קרוליין. “היא לקחה את המנה בכוונה. שלא תגיד לי!“

מוזר, כשבסתר לבך אתה חושב משהו שאינך רוצה להודות בו ואדם אחר מבטא בקול רם את אותה מחשבה, מיד אתה קם להכחישה בשצף קצף. בן־רגע הסתערתי על אחותי.

“הנה שוב את מתחילה,“ אמרתי. “מדברת בלי לחשוב. למה שגברת פרארס תרצה להתאבד? אלמנה, עדיין צעירה למדי, אמידה מאוד, בריאה, וכל מה שהיא צריכה לעשות הוא ליהנות מהחיים. זה מופרך.“

“לא נכון. אפילו אתה בוודאי שמת לב כמה היא השתנתה בזמן האחרון. זה נמשך כבר חצי שנה. היא נראתה ממש מיוסרת. וכרגע הודית שהיא לא הצליחה לישון.“

“מה האבחנה שלך?“ שאלתי בצינה. “פרשיית אהבים אומללה, מן הסתם?“

אחותי טלטלה את ראשה.

“מוסר כליות,“ הטעימה.

“מוסר כליות?“

“כן. לא האמנת לי כשאמרתי לך שהיא הרעילה את בעלה. עכשיו אני משוכנעת בזה פי כמה.“

“אני לא חושב שאת מדברת בהגיון,“ טענתי. “הרי אישה שמסוגלת לרצח צריכה ודאי להיות קרת מזג מספיק ליהנות מהתוצאה ולא להיתפס לרגשנות ולהתחיל להתחרט.“

קרוליין הנידה בראשה לשלילה.

“יש בוודאי נשים כאלה — אבל גברת פרארס לא הייתה אחת מהן. היא הייתה פקעת עצבים. היא נפטרה מבעלה מתוך דחף אדיר, משום שהייתה מאותם אנשים שפשוט לא מסוגלים לשאת סבל מסוג כלשהו, ואין כל ספק שאשתו של גבר כמו אשלי פרארס הייתה צריכה לסבול לא מעט —“

הנהנתי.

“ומאז אותו רגע, המעשה שעשתה רדף אותה. אני ממש מרחמת עליה.“

אינני סבור שקרוליין ריחמה אי־פעם על גברת פרארס בחייה. עכשיו כשהלכה למקום שבו (כנראה) אין לובשים שמלות פריזאיות, מוכנה קרוליין לייחד לה רגשות רכים כמו חמלה והבנה.

אמרתי לה בתקיפות שהרעיון כולו הוא שטות מוחלטת. הייתי תקיף פי כמה משום שבסתר לבי הסכמתי לפחות עם חלק מדבריה. אבל לא יעלה על הדעת שקרוליין תרד לחקר האמת באמצעות ניחושים מוצלחים ותו לא. לא היה בדעתי לעודד דברים כאלה. היא הרי תסתובב בכפר ותיתן פומבי לדעותיה, והכול יחשבו שהיא מתבססת על נתונים רפואיים שסיפקתי לה אני. החיים מרגיזים מאוד.

“שטויות,“ אמרה קרוליין בתשובה על תוכחותי. “עוד תראה. רוב הסיכויים שהיא השאירה מכתב והתוודתה בו על הכול.“

“היא לא השאירה שום מכתב,“ אמרתי בזעף, בלי להבין איך תסבך אותי ההודאה הזאת.

“אה!“ אמרה קרוליין. “אם כך, כן שאלת על זה, מה? אני סבורה, ג‘יימס, שבסתר לבך אתה די מסכים אתי. אתה פשוט מעמיד פנים, נוכל שכמותך.“

“תמיד יש להביא בחשבון אפשרות של התאבדות,“ אמרתי ברוב רושם.

“תהיה חקירה של סיבת המוות?“

“ייתכן. זה תלוי. אם אוכל להכריז שאני משוכנע לחלוטין שמנת היתר נבלעה בטעות, ייתכן שאפשר יהיה לוותר על החקירה.“

“ואתה משוכנע לחלוטין?“ שאלה אחותי בעורמה.

לא עניתי, ורק קמתי מהשולחן.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

הפרשה המסתורית בסטיילס / אגתה כריסטי



בעידן הנוכחי קשה לקרוא את ספריה של אגתה כריסטי בלי שיש לך מושג כלשהו מה מצפה לך ובכל זאת, על אף שזכרתי את דמותו של הרקול פוארו מעיבודים שונים שראיתי לספריה של כריסטי על המסך הקטן, הקריאה בספר סיפקה לי תובנות נוספות על אופיו של הלה והעובדה כי הספר הנוכחי הוא הראשון בסדרה, סייעה לי להבין את הרקע לעלילה הנוכחית ולאלו שיבואו אחריה.


1920, עטיפת המהדורה הראשונה של הספר בארצות הברית 

'הפרשה המסתורית בסטיילס' הוא הספר הראשון בסדרת הספרים בהם מככב הבלש הבלגי הרקול פוארו. הבלש אשר פרש מן המשטרה הבלגית בה היה שותף לפענוח פשעים שחלקם בוצע בשיתוף פעולה עם גורמי בילוש מארצות אחרות, עושה את זמנו באנגליה בימי מלחמת העולם הראשונה כפליט מארצו. שמו הטוב הולך לפניו ובספר הנוכחי הוא מוזמן לסייע בפענוח תעלומת מותה המפתיע של בעלת אחוזה, אם חורגת לשניים. גם כאשר גורמי המשטרה המקומיים נכנסים לתמונה נשמר לשיקול דעתו מקום חשוב בקבלת ההחלטות שלהם.

את סיפור המשפחה המככבת בספר הנוכחי מציג לנו מר הייסטינגס בן ה-30, איש ביטוח בעברו השוקל קריירה חדשה. הוא ידיד המשפחה המוזמן לבקרה במהלך חופשה. הלה נשלח הביתה להחלים לאחר שנפצע בחזית. הוא פוגש את הבן הבכור, ג'ון קונדיש שמזמין אותו להתארח באחוזתם אחרי שנים בהן לא התראו. אמו החורגת, אמלי, נשאה לאביו כשהתאלמן בעוד הוא ואחיו לורנס היו קטנים. אחרי שהלך האב לעולמו המשיכה אמלי, אשר גידלה את השניים כאם של ממש מגיל צעיר, להיות מסורה להם על אף אופיה הקשה.

ג'ון, עורך דין בהשכלתו, פרש מהמקצוע והחליט להתמקד בניהול שטחי האחוזה, במהלך השנים נישא והוא חי עם אשתו בבית המשפחה. אחיו הצעיר, לורנס, למד רפואה מספר שנים אך פרש ומקדיש את זמנו לכתיבה ופרסום פרי עטו, אף כי לא בהצלחה מרובה. השניים נסמכים על שולחן אמם החורגת שירשה מאביהם את האחוזה ואת רוב כספו לכל ימי חייה, אך דואגת לבניה החורגים בנדיבות רבה.

בבית מתגוררת גם בת חסותה של אם המשפחה, סינתיה מרדוק, אשר אביה ירד מנכסי והלך לעולמו ומתנדבת בבית החולים הקרוב של הצלב האדום. פרט אליה ולאחים מתגוררות בבית גם שתי המשרתות, איווי המתוארת לעיל ומשרתת נוספת.

ג'ון מעדכן אותו במעמד ההזמנה כי אמו, אשר לא מכבר מלאו לה שבעים, נשאה מחדש לאחרונה לגבר הצעיר ממנה מאוד, מעשה שמעורר עניין רב בהייסטינגס. הלה, מר אלפרד אינגלתורפף, הגיע לאחוזה במהלך המלחמה בעקבות בת דודתו אוולין  (איווי) הווארד העובדת בה כמשרתת והפך ליד ימינה של אמו. כל דרי האחוזה חושדים בכוונותיו של הבעל החדש של אם המשפחה אך היא מסרבת להקשיב להם.

הייסטינגס המשתעשע בחלום להיעשות בלש, כשרלוק הולמס, מוצא עצמו נכנס לעובי הקורה כאשר אמלי הולכת לעולמה בדרך המעוררת את חשדם של בני הבית, הוא מזמין את פוארו המתארח עם מכרים בלגים נוספים באחד הבתים בכפר, בעקבות היכרות קודמת בימי המלחמה וידיעותיו אודות כישרונו המיוחד של הבלש הבלגי בפענוח תעלומות, לסייע לבני המשפחה בפענוח התעלומה.



הדבר הראשון שעשיתי כשהתיישבתי לכתוב את הסקירה על הספר הוא לתור בגוגל אחר דמותה של אגתה כריסטי ולהכריע אחת ולתמיד אם הגברת האנגלייה החביבה שמתקשרת אצלי לדמות הסופרת מסדרת טלוויזיה שנשאה את שמה היא אכן הסופרת המפורסמת. היא לא, מדובר באנג'לה לנסברי, אשר אומנם כיכבה באחד מן העיבודים הקולנועיים שנעשו לספר אחר של כריסטי אשר במרכזו ככבה קשישה בריטית שקטה בעלת שכל חריף שפענחה מעשי פשע ופרשיות שונות שאירעו במקום מגוריה. הסדרה בה צפיתי נקראה בעברית 'רצח במשיכת קולמוס' והתמקדה אף היא בקשישה חביבה שפענחה פשעים ואירועים מסתורים בהם נתקלה,  אך זו הייתה כותבת ספרי בלשים בעצמה, ואת העלילה של הסדרה יצרו אנשים אחרים.


הילדה אגתה כריסטי, שנה לא ידועה (התמונה לקוחה מאתר הסופרת)

אגתה כריסטי נולדה בעיר טורקיי הנמצאת במחוז דבון באנגליה בשנת 1890, וגדלה במשפחה עשירה מן המעמד הבינוני. בשנת 1914 נשאה לקולנול ארצ'יבילד כריסטי אשר העניק לה את שם המשפחה המזוהה אתה גם היום, שנים לאחר מותה. הנישואין בין השניים לא החזיקו מעמד זמן רב והשניים התגרשו בשנת 1928. שנתיים מאוחר יותר נשאה בשנית לארכאולוג בריטי נודע בשם מקס מלוואן, נישואי השניים נמשכו עד למותה של כריסטי בשנת 1976 בגיל 86.

אגתה כריסטי (התמונה לקוחה מערך הסופרת בויקיפדיה העברית)

כריסטי החלה לכתוב ספרי בלשים במהלך מלחמת העולם הראשונה בה שירתה כאחות. ונחשבת למי שמכרה הכי הרבה ספרים, היא אף זכתה לשיא גינס מיוחד בשל כך. פוארו מככב ב 33 נובלות שלה וב 52 סיפורים קצרים. ג'יין מרפל, כוכבת סדרת ספרים בלשית אחרת שלה, זכתה לככב ב 12 נובלות, כריסטי כתבה גם ספרי בלשים נוספים בהן לא כיכבו השניים, מספר רומנים רומנטיים ואוטוביוגרפיה.

שער עיתון מאותה התקופה המסקר את סיפור העלמה המסתורי של כריסטי (התמונה לקוחה מאתר הסופרת)

לפחות אחד מן האירועים בחייה שימש כמקור עניין לא מבוטל לעיתונות באותה התקופה ויכול למשמש כבסיס לספר מתח ומסתורין בעצמו, אגתה כריסטי עצמה סירבה להתייחס לנושא ולהסביר אותו בצורה כלשהי במשך שנים ארוכות. בשנת 1926, לאחר שהודיע לכריסטי בעלה באותם הימים כי הוא מאוהב באישה אחרת נקלעו השנים למריבות ובעקבות אחת מהן עזב הבעל את הבית כדי לבלות עם אהובתו. גם כריסטי עזבה את הבית באותו היום. מכוניתה נמצאה נטושה ליד אגם והמשטרה פתחה בחיפושים שנמשכו 11 יום עד שאותרה בבית הבראה תחת שם אחר. כריסטי טענה כי אינה זוכרת את אירוע הימים שחלפו מאז שעזבה את הבית. הסברה המקובלת היא כי כריסטי השתמשה בשמה של המאהבת של בעלה כשנרשמה בבית ההארחה ועשתה זאת על מנת שבן זוגה ימצא יחד עם המאהבת שלו בזמן שהמשטרה מחפשת אחריה. 


ספריה של כריסטי תורגמו לעברית באמצע המאה הקודמת וזוכים בשנים האחרונות לעדנה מחודשת בכל עולם. הספר הנוכחי שיוצא לאור בהוצאת עם עובד, הוא הראשון בסדרת הספרים בכיכובו של הרקול פוארו. הוא זוכה לעיצוב ייחודי המבדל אותו מספרי ההוצאה האחרים על המדף, ראשון בסדרה שראויה למקום משלה על מדף הספרים.

לספר הנוכחי מצורפת אחרית דבר הסוקרת את פועלה של הסופרת ומתייחסת לספר הנוכחי ממספר נקודות מבט. באופן אישי כמי שאינה חובבת תוספות כאלו בספרים מצאתי אותה פחות רלוונטית עבורי אך בטוחני שלא מעט מחובבי הספר ימצאו בפריטי הטריוויה הרבים שמספק הסופר דרור משעני באחרית הדבר ובדרך בה הוא בוחן את דמותו של פוארו בספר הראשון בסדרת הספרים בה הוא מככב, כבעלת ערך מוסף.


חובבי ספרות המתח והבלשים שטרם ניתנה להם האפשרות לקרוא את ספריה של כריסטי בוודאי ישמחו על האפשרות שמעניקה להם הוצאת עם עובד להתוודע לפועלו של הבלש הספרותי המהולל, הרקול פוארו, החל מן הספר הראשון בסדרת הספרים בכיכובו וכלה בסדרה כולה שעתידה לצאת בהמשך. שאר חובבי הספר והספרות ייהנו ממתק ספרותי מענג שלא נס לחו. המלצה חמה.  


כתמיד, מומלץ לגבש החלטה באשר לקריאה בספר על ידי התרשמות בלתי אמצעית, הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בקישור.


הפרשה המסתורית בסטיילס      מאת: אגתה כריסטי      מאנגלית: מיכל אלפון      הוצאת עם עובד      2016      264 עמ' - כולל אחרית דבר מאת דרור משעני