יום שישי, 17 במרץ 2017

ארבעה אבות / אמיר זיו



שלושה קולות הנפרשים על פני 43 שנה, בין השנים 1961 ל 2004, מספרים את סיפורם ואתה הקורא מבין בהדרגה את הקשרים השונים ביניהם.

הספר נפתח בתכתובת שכיחה מהסוג שכל מי שנצרך לשירותי הרשות המקומית שלו בעשורים הקודמים קרוב לוודאי מכיר. במקרה הנוכחי מדובר במר בוכמילר התל אביבי הפונה בטרוניה למנהל מחלקת ההנדסה בעירית תל אביב ומתלונן על בניה בלתי חוקית של השכנה מעליו. הוא זוכה למענה, ישירות מסגן מהנדס העיר - ברוך דומיני, רק החל ממכתבו השני. חילופי המכתבים בין השניים מתמשכים ובשלב מסוים מתחילים לשאת גוון אישי, במהלכו נחשף מר בוכמילר לעובדה כי שכנתו מודעת לתלונה שהוגשה נגדה ופנתה ישירות לסגן מהנדס העיר שמטפל בעניין ואף נפגשה אתו.

מערכת היחסים בין שלושת הנדונים במכתבים נפרשת על פני חלקו הראשון של הספר, המותיר את הקוראים בחוסר וודאות בסיומו.

בשנת 1993, 32 שנה לאחר המכתב הראשון, אנו פוגשים את גיורא בזמן שהוא פוגש את מיכה, מכר ותיק של אשתו, לארוחת צהריים שמתארכת יתר על המידה. גיורא הוא וטרינר עירוני המגדל לבדו את בתו בת ה-6 שנה לאחר מותה של אשתו מתאונת דרכים. היום עליו להספיק לאסוף את בתו נירה מן הגן ולהכין לה עוגת יום הולדת לחגיגות שעתידות להיערך מחר.

לגיורא יש הרגל להעביר את המסרים שלו לאחרים בעזרת סיפורים מעבודתו עם בעלי החיים, מיכה שמע על הדרך המיוחדת שלו מאשתו המנוחה של גיורא וכשהללו מתחילים במהלך הארוחה הוא מנסה לרדת לעומקם. אנחנו מלווים את גיורא בן ההווה לעבר כשהוא משוחח עם מיכה במהלך הארוחה וממהר לגן לאסוף את בתו ולהכין לה את עוגת יום ההולדת. לאט לאט נפרש סיפור הרקע המשפחתי של גיורא ואנחנו מחברים פיסה לפיסה את עולמם של כל מי שלוקחים בו חלק.

גם החלק הזה מסתיים בלי שברור לנו הקוראים אילו חלקים לא גלויים הסתתרו בו.

החלק השלישי והאחרון המתרחש 11 שנה לאחר החלק השני, קושר את כל הקצוות יחד דרך סיפורה של נירה בת ה-17 המלקטת בפינצטה את החלקים החסרים בכל האירועים הקודמים ושוזרת אותם אלו לאלו בעזרת דמות שולית שלקחה חלק בשניהם אך קולה לא נשמע.




אמרי זיו, עיתונאי ועורך, יוצר בספר הביכורים שלו שלושה קולות מובחנים המספרים כל אחד את סיפורו באופן ישיר. שלושה אנשים המגיעים מעולמות שונים בתכלית וכל אחד מהם מסתיר מן הקורא את המעשים שלו, כך שרק בהדרגה מבין הקורא את הרובד הנסתר של דבריו. שלושת הקולות בספר לא מעוררים חיבה בקורא, כל אחד מהם שוטח באופן טבעי את תפיסת עולמו המהווה צידוק מוסרי לכל בחירה שלו, אך הקורא גם כשאינו מצליח להבין בין השורות אילו מעשים נוראיים מסתתרים מאחורי המילים, מתקשה להזדהות או להתחבר אליהם.

אינני יודעת מדוע בחר אמיר זיו לבנות דמויות שקשה להזדהות עמן. אף שכל אחת מהן חוותה חוויות שהפכו אותה לקורבן של נסיבות שאינן בשליטתה. הבחירה שלהן, כל אחת בנפרד, להגיב לנסיבות החיים באופן שיוצר קורבנות חדשים לא מאפשרת לקורא לרכוש להן חיבה.

ארבעת האבות הנרמזים משם הספר הם ארבע דמויות גבריות השזורות בסיפורים השונים שנקודות ההשקה בחייהן משפיעות על מהלך החיים התקין שלהן ומחברות אותן אלו לאלו בדרכים שהקורא מבין רק בסיום הקריאה בספר.


כספר ביכורים מדובר ביצירה בשלה שניכרות בה שנות העבודה הרבות של זיו ככותב וכעורך, אשר סייעו לזקק את הרעיונות שלו ולקצץ חלקים מיותרים. ניכר כי הנאמנות לעולמן של הדמויות מבוססת על עבודת שטח מעמיקה שחלקה נרמז בתודות שכתב בספרו, ואפשרה לו להציג באופן אמין כל כך את עולמן.


האם ניתן להמליץ על ספר קריאה גם כשלא גילית חיבה לדמויות המרכיבות אותו? אני מתקשה לגבש החלטה ברורה בנושא, אך מדובר בספר ביכורים בשל וכתוב היטב ואוהבי ספר ייהנו מאיכויותיו.


להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון בקישור.


ארבעה אבות      מאת: אמיר זיו      הוצאת עם עובד      2017      313 עמ' - כולל תודות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה