יום שני, 27 בפברואר 2017

יוצאת מדעתי / שרון מ' דרייפר



אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ספר גרם לי להרגיש כל כך הרבה.


כשאני נהנית מספר אני נוהגת לציין בסוף הסקירות שלי את זהותם של העוסקים במלאכת הוצאתו לאור. במקרה הנוכחי אני מרגישה צורך לפתוח את הסקירה בציון שמותיהם: דב איכנולד, מנכ"ל ההוצאה ששימש גם כעורך האחראי ונתן את האוקיי להתחיל במלאכה. המתרגמת אסנת הדר, אשר הצליחה להפוך את חווית הקריאה בספר לטבעית וקולחת, כאילו נכתב על ידי נערה ישראלית בת ימינו. ולראשונה בסקירות שלי עורכת התרגום, ענבל מלכה, תפקיד שלא זוכה תמיד לכבוד הראוי לו אך הרבה פעמים עושה את ההבדל בין תרגום טוב לתרגום מעולה. כולם חברו יחד כדי להעניק לקוראים ישראלים (בני כל הגילאים) חוויה ספרותית מרגשת וייחודית.




בעידן בו גדלתי, הרבה לפני הטלוויזיה הרב ערוצית, כשמכשירי הווידאו היו נדירים ויקרים, אחת מהדרכים בה תווכה המציאות לילדים הייתה ספרים. הייתה להם היכולת להרחיב את האופקים על ידי חשיפת הקוראים הצעירים למחוזות גאוגרפיים רחוקים, תרבויות שונות, תקופות היסטוריות ואירועים שונים. מעבר לידע, ספרים שימשו גם ככלי בתהליך החברות, כשהעניקו לילדים מודל הזדהות ששיקף להם את הפחדים, החששות, התקוות וחוסר האונים שלהם בבואם ללמוד את המציאות סביבם והיו חלק מתהליך ההתבגרות כבר מהשלב בו ילד לומד להפריד בין האני לעולם. בספר הנוכחי, המחברת מתווכת לקוראיה את העולם של נערה בת 11 שאף הקרובים לה ביותר לא יורדים לעומקו.




מלודי בת ה-11 זוכרת הכל, טוב כמעט הכל, היא לא בטוחה כמה מן הזיכרונות המוקדמים ביותר שלה אכן ממשיים וכמה הם תולדה של סרטים ביתיים שצילם אביה וצפתה בהם שוב ושוב. לא מעט פעמים היא רוצה לספר להוריה שהיא זוכרת סיטואציות שונות אבל היא לא יכולה. מלודי לא מדברת. היא מעולם לא דיברה, היא מצליחה להשמיע קולות פשוטים, להגות מספר הברות ולהביע את דעתה על העולם בעזרת פניה. לאורך השנים למדה השתמש במילים בודדות הכתובות על לוח כדי לתקשר עם העולם. 

מלודי נולדה עם שיתוק מוחין שפגע בגוף שלה, אך הנפש והמוח שלה שלמים. חוץ מהוריה שמצליחים להבין אותה גם בלי מילים, במיוחד אמה, רוב האנשים שפגשו אותה במהלך חייה יצאו מנקודת הנחה שהעובדה שאינה יכולה לשלוט בגופה משמעה שהיא מוגבלת גם בשכלה. את השנים הראשונות לחייה העבירה מלודי בניסיון לרכוש שליטה בסיסית בהזזת גופה וכפות ידיה וצבירת ידע בכל דרך אפשרית. זה התחיל מצפיה בסדרות הילדים בטלוויזיה ובהאזנה לרדיו והמשיך בזפזופ בין הערוצים כדי לתפוס את התכניות האהובות עליה, לא מעט מן התהליכים שעברה וקידמו אותה היא זוקפת לזכות השכנה שלה, מיס וי, אשר שימשה כשמרטפית בזמן שהוריה היו טרודים בעבדותם. מיס וי מעולם לא ויתרה למלודי וציפתה ממנה לעשות את המקסימום שהיא יכולה בכל היבט בחייה. ומלודי, בעיקר בלית ברירה, עשתה זאת.

היא מתגוררת בבית עם אמה ואביה העובדים במשרה מלאה, ואחותה הקטנה. למרות שרופא אבחן כי היא סובלת מפיגור ולעולם לא תצליח להבין את העולם מעבר לתחושות בסיסיות, אמה שלה התעקשה כי הוא טועה ושלחה אותה ללמוד בבית ספר רגיל בכיתת חינוך מיוחד. מלודי יודעת שהיא התלמידה החכמה ביותר בכיתה אבל היא גם הכי מוגבלת ביכולת התקשורת שלה. לכן היא נאלצת לבלות את הזמן במסגרת בית הספר עם מורות וסייעות שלא תמיד מצליחות לראות מעבר לחזות החיצונית שלה.

בשנת הלימודים החמישית בבית הספר דברים משתנים, מלודי מקבלת סייעת אישית וכיתת החינוך המיוחד שלה מתחילה להשתלב בחלק מן השיעורים בכיתות הרגילות, מלודי חשה צורך לבטא את עצמה יותר מתמיד ומוצאת דרך לעשות זאת.




מחברת הספר מעניקה הצצה לעולמם של מי שרבים פוסחים מעליהם בחיי היום יום, אנשים שלכודים במגבלות גופם למרות שנפשם משוחררת. הגיבורה שלה מתחילה את תהליך ההתבגרות שלה כמו ילדים רבים בגילה, היא בוחנת את הסביבה שלה, את הוריה ואת מצבה, בכלים החדשים שהיא רוכשת כל הזמן, אבל בנוסף לתהליך השכיח בגילאים הללו היא עושה זאת כשהיא סובלת ממגבלות פיזיות שאינה יכולה להסיר. כמו רבים מבני גילה היא מתבוננת על העתיד ומתחילה לבחון את האפשרויות הצפויות לה כשהיא מבינה לעומק את הצרכים הייחודיים שלה ואת המענה שתצטרך לחפש להם כל חייה.




תיאור עלילת הספר לא מצליח לתרגם למילים את החוויה הרגשית שמעניקה מחברת הספר למי שקוראים אותו. דרייפר מצליחה להוליך את הקוראים שלה בנבכי נפשה של מלודי בת ה-11 בדרך שמחברת אותם בצורה ישירה ללב שלה וגורמת להם לחוות יחד אתה את ההיבטים הרגשיים שמלווים את השינויים הרבים שהיא חווה במהלך לימודיה בכיתה ה'. האופן בו היא עושה את זה הופך את היצירה הספרותית שלה לכזו המתאימה לבני כל הגילאים. היא מזקקת את התחושות של מלודי עד שהן הופכות לאוניברסליות, כשהן מבטאות משהו מן העולם הפנימי של כל בני האדם בכל הגילאים. הקורא יכול להזדהות עם הכמיהה והחששות שלה, עם הכאב והשמחה שלה, עם הדאגות והתקוות שמשותפות לבני אדם באשר הם. ועל אף כי מדובר בנערה צעירה דרייפר מהדהדת למבוגרים שבקוראיה את העובדה שאנו משחזרים את חוויות הילדות שלנו כל חיינו על מנת למצוא דרך שתסייע לנו להתמודד אתם.


שרון דרייפר, ינואר 2015 (התמונה לקוחה מערך הויקיפדיה האנגלי שלה)

שרון דרייפר, ילידת אוהיו שבארצות הברית, הייתה מורה לאנגלית ואף נבחרה למורת השנה בשנת 1997, לפני שהפכה לספרת ילדים במשרה מלאה.  לא מעט מספריה עוסקים בחוויה האפרו-אמריקאית. היא אם לשנים, בת - הלוקה בשיתוק מוחין כמו גיבורת הספר הנוכחי, ובן בשם מקס. במהלך השנים זכתה בפרסים רבים בעבודתה כמורה וכסופרת וכפעילה בתחומים הללו.


כשאני קוראת ספר טוב במיוחד, קשה לי למצוא את המילים הנכונות כדי להעביר את חווית הקריאה בו. הספר הנוכחי שמיועד לבני נוער מתאים לבני אדם בכל הגילאים וכתוב ברגישות נדירה שתעניק לכל מי שיבחר לקרוא בו חוויה ייחודית. 


יוצאת מדעתי      מאת: שרון מ' דרייפר      מאנגלית: אסנת הדר      הוצאת ידיעות ספרים      2017      277 עמ'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה