יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

ייסורים / לורן קייט



אל תקראו את הסקירה אם עדיין לא קראתם את החלק הראשון בסדרה


לוס גילתה שהצללים שליוו אותה כל חייה אינם עדות חיה לשיגעונה, כמו שחשבו כולם, אלא חלק קטן מן העולם בו יש לה חלק משמעותי ובני אדם אחרים מעולם לא חוו, מגלה בספר הנוכחי את מהותם של אותם צללים ואת היכולת לעשות בהם שימוש. אבל לפני שתכיר את הצללים לעומק היא נאלצת להיפרד מדניאל שרק עתה זכתה לפגוש ולהכיר בגלגול הנוכחי, ולהתחיל לימודים בבית ספר חדש כשאין לה מושג אם תצליח, אם היא בכלל רוצה, להשתלב בו.

הפרידה מדניאל מהירה מכפי שהייתה רוצה ואין לה מושג כמה זמן תארך משום שדניאל מסרב להסביר מדוע עליהם להיפרד או לכמה זמן. כשהיא מתעוררת בבוקר בחדרה החדש אותו היא חולקת עם שותפה בניגוד לחדר בבית הספר הקודם, היא מגלה שגם הפעם צוותה לנערה לא חביבה רק שלגביה יש ללוס ספק אם קיים צד חביב. קוראים לה שלבי וכמו רבים אחרים בבית הספר מסתבר שסיפור האהבה שלה ושל דניאל משמש עבורם חלק מלימודי ההיסטוריה.

לוס לומדת שהגיעה לבית הספר של ילדי הנפילים, לא כל הילדים בבית הספר הם ילדי מלאכים ובני אנוש, חלקם צאצאים רחוקים יותר ואחרים הם ילדים רגילים לגמרי שלומדים חלק מהזמן בנפרד ורואים בקבוצת הנפילים קבוצה מיוחסת אף כי אין להם מושג למה הם זוכים ליחס אחר. צוות ההוראה בשיעורים הפרטיים של בני הנפילים מורכב ממלאך ומשד, וליתר דיוק: מלאכית בשם פרנצ'סקה ושד בשם סטיבן שמסתבר ללוס שהם גם בני זוג - והדבר גורם לה להרהר בחלוקה הברורה שעושים בני האדם בין מלאכים לשדים.

כשלוס משתלבת ביום הלימודים היא מוצאת תלמיד בשם מיילס שהופך את השהייה במקום למעט נעימה יותר והעובדה כי אווירת הלימודים בשיעורים המיועדים לבני הנפילים שונה מכל בית ספר אחר בו למדה הופכת לפחות את החלק הזה בסדר היום שלה למשהו שהיא יכולה לחיות אתו. היא לומדת מעט יותר על העולם החדש אליו נקלעה ועל מהותם של המלאכים, השדים וכל הכוחות המניעים את העולם הסביבה.

ללוס עדין לא ברור מדוע הושמה בבית הספר ולמה דניאל אוסר עליה לעזוב את השטח ולהסתובב באזור, לכן היא עושה בדיוק ההפך אבל מגלה שלעזיבת שטח בית הספר יש מחיר...


עטיפת ספרי הסדרה במהדורה האנגלית

אנחנו לא שופטים ספרי פנטזיה לנוער באותם הכלים בהם אנו שופטים ספרים אחרים, זה פשוט יהיה דבר שלא נכון לעשות. במקום זאת, אנו מתייחסים אליהם בדיוק כפי שהם: סיפורי אהבה למתבגרים שאוהבים את העלילות שלהם מתובלות בכוח על, יצורים מסתוריים ומשמעות. כשמסתכלים על סדרת ספרי הנפילה באופן הזה, אין ספק שמקבלים בדיוק מה שמחפשים ובאופן, ההופך את הקריאה בהם למענג במיוחד.

כדי ליצור סדרה שתוכל לכבוש את צמרת רבי המכר לנוער (ובאופן כללי, כפי שהתברר במהלך הזמן) הייתה קייט חייבת לברוא עולם אשר חוקיו עדיין לא נדונו בספרי פנטזיה פופולריים לנוער עד כה, ובתוך העולם הזה ליצור טוויסט מקורי משלה שיהפוך את הסדרה שלה לבעלת קול מובחן על מדף הספרים. אין ספק שהצליחה בכך. קייט משלבת בסדרת הספרים שלה נושא שמעסיק רבים לאורך ההיסטוריה האנושית: גלגול נשמות, אשר הוא חלק בלתי נפרד ממשנתן של לא מעט דתות. אותן דתות מאמינות גם בקיומם של מלאכים ושדים המניעים את עלילת הספר הנוכחי לצד סיפור האהבה בין לוס לדניאל והרכיב הטרגי המתרחש בעולמן בכל גלגול וגלגול מחייה של לוס.


סדרת 'הנפילה' מונה ארבעה ספרים,  רק שניים מחלקיה תורגמו לעברית עד כה. מלבדם כתבה הסופרת ספרים העוסקים בדמויות משניות בסדרה וסדרת ספרים נוספת שלא תורגמה לעברית. אנחנו ממתינים בקוצר רוח לקרוא את הספרים הבאים בסדרה ומקווים שיתורגמו לעברית בקרוב. חובבי ספרות פנטסיה לנוער אין לנו ספק שתיהנו מן הספר הנוכחי שהקריאה בו קולחת וקשה להניח אותו מהיד, לפחות כמונו. המלצת קריאה חמה שלנו.


* הפרק הראשון של הספר מופיע בתחתית הפוסט.


ייסורים (נפילה 2)      מאת: לורן קייט      מאנגלית: יעל ענבר     הוצאת הקיבוץ המאוחד      2014      364 עמ'
שמונה־עשר ימים

לוּס תכננה לעצום עיניים במשך כל שש שעות הטיסה מחוף אל חוף, מג'ורג'יה עד קליפורניה, ועד לרגע שבו ייגעו גלגלי המטוס במסלול הנחיתה בסן פרנסיסקו. היא גילתה שכשהיא ישנה למחצה הרבה יותר קל לה להעמיד פנים שכבר חזרה והתאחדה עם דניאל.

היא הרגישה כאילו עברו שנות חיים מאז ראתה אותו, אם כי למעשה חלפו רק ימים ספורים. מאז נפרדו בהצלב והחרב ביום שישי בבוקר חשה לוּס כאילו גופה מתנודד. היעדר קולו, חמימותו, מגע כנפיו: החֶסֶר חלחל בעצמותיה כמו מחלה משונה. זרוע נגעה קלות בזרועה ולוּס פקחה עיניים. היא מצאה את עצמה פנים אל פנים מול בחור פקוח־עיניים בעל שיער חום, מבוגר ממנה במספר שנים.

"סליחה," אמרו שניהם בעת ובעונה אחת, וכל אחד מהם נסוג כמה סנטימטרים לאחור משני צִדי משענת היד במטוס.

הנוף שנשקף מהחלון היה מדהים. המטוס התחיל להנמיך לעבר סן פרנסיסקו, ולוּס מעודה לא ראתה שום דבר דומה לזה. בעודם טסים לאורך צִדו הדרומי של המפרץ הופיע לעיניה פלג כחול ומפותל שנראה כאילו הוא מפלח את האדמה בדרכו אל הים. הזרם הפריד בין שדה ירוק שופע חיים מצד אחד לבין מערבולת של משהו בגוונים אדומים ולבנים בוהקים מהצד האחר. היא הידקה את מצחה אל שמשת הפלסטיק הכפולה וניסתה להיטיב את שדה הראייה שלה.

"מה זה?" היא תהתה בקול.

"מֶלח," השיב הבחור והצביע. הוא רכן לעברה. "כורים אותו מתוך האוקיינוס השקט."

התשובה הייתה פשוטה כל כך, כל כך... אנושית. כמעט מפתיעה. אחרי התקופה שבילתה בחברתם של דניאל וכל שאר - היא עדיין לא הייתה מיומנת בשימוש במונחים הללו פשוטם כמשמעם - המלאכים והשֵׁדים. היא העבירה את מבטה על פני המים הכחולים הכהים שנראו כאילו הם משתרעים מערבה עד אין קץ. שמש־על־המים תמיד סימלה בוקר בעיני לוּס, שגדלה על חוף האוקיינוס האטלנטי. אבל כאן היה כמעט ערב.

"את לא מהסביבה, נכון?" שאל שותפהּ למושב.

לוּס הנידה את הראש אבל נצרה את לשונה. היא המשיכה להשקיף דרך החלון. לפני שיצאה הבוקר מג'ורג'יה הנחה אותה מר קוֹל לשמור על פרופיל נמוך. למורים האחרים נאמר שהוריה של לוּס ביקשו העברה. זה היה שקר. ככל שידעו ההורים, קַאלִי, וגם כל האחרים, היא עדיין הייתה רשומה בהצלב והחרב.

שבועות אחדים קודם לכן כל זה היה מרתיח אותה. אבל הדברים שהתרחשו באותם ימים אחרונים בהצלב והחרב הפכו את לוּס לאדם המתייחס לעולם הרבה יותר ברצינות. היא ראתה בחטף תצלום מגלגול אחר - אחד מרבים כל כך שחלקה עם דניאל בעבר. היא גילתה אהבה שהייתה חשובה לה יותר מכפי שחשבה שיכול דבר כלשהו להיות חשוב. ולאחר מכן ראתה את כל הדברים הללו מאוימים על ידי זקנה מטורפת, מנופפת בפגיון, שלוּס חשבה שהיא יכולה לסמוך עליה.

היו שם בחוץ עוד אחרים כמו מיס סופיה. את זה לוּס ידעה. אבל איש לא אמר לה כיצד לזהות אותם. מיס סופיה נראתה נורמלית ממש עד לרגעים האחרונים. האם ייתכן שגם האחרים נראים תמימים כמו... הבחור בעל השיער החום היושב לצִדה? לוּס בלעה את רוקה, שילבה את ידיה בחיקה וניסתה לחשוב על דניאל.

דניאל לוקח אותה למקום בטוח.

לוּס דמיינה אותו ממתין לה על אחד מאותם כיסאות פלסטיק אפורים שבנמל התעופה, מרפקיו שעוּנים על ברכיו, ראשו הבלונדיני מורכן בין כתפיו והוא מתנדנד קדימה ואחורה בנעלי קונברס שחורות וקם כל כמה דקות כדי לשוטט סביב מסוע המזוודות.

המטוס היטלטל כשנחת. לפתע הייתה מתוחה: האם ישמח לקראתה כפי שהיא שמחה לקראתו?

היא התמקדה בדוגמה בצבע חום־בז' שעל בד המושב שלפניה. צווארה היה תפוס בשל הטיסה הארוכה ובגדיה הדיפו ריח מעופש של מטוס מחניק. נדמה לה שצוות הקרקע בחליפות הכחולות משתהה זמן ארוך מן הרגיל בהכוונת המטוס לשרוול. ברכיה ניתרו בחוסר סבלנות.

"אני מתאר לעצמי שאת מתכוונת להישאר כמה זמן בקליפורניה?" הבחור שלצִדה שלח אליה חיוך עצל שרק גרם ללוּס להשתוקק יותר לקום.

"למה אתה אומר את זה?" היא שאלה במהירות. "מה גורם לך לחשוב ככה?"

הוא מִצמץ. "התיק האדום הענקי הזה והכול."

לוּס נסוגה ממנו. היא אפילו לא הבחינה בבחור עד לפני שתי דקות, כשטלטל והעיר אותה. איך הוא יודע איזה תיק יש לה?
"היי, אין בזה שום דבר מפחיד." הוא שלח אליה מבט מוזר. "פשוט עמדתי מאחורייך בתור כשעשית צ'ק־אין."

לוּס חייכה במבוכה. "יש לי חבר," היא פלטה ולחייה האדימו.

הבחור השתעל. "הבנתי."

לוּס עיוותה את פניה. היא לא ידעה למה אמרה את זה. היא לא רצתה להתנהג בגסות, אבל סמל חגורת הבטיחות כבה והיא רצתה רק להידחק ולעבור לפני הבחור הזה ולרדת מהמטוס. כנראה גם הוא חשב כמוה, כי הוא נסוג קצת לאחור במעבר והניף יד קדימה. בנימוס רב ככל האפשר חלפה לוּס על פניו והזדרזה אל היציאה.

שם נתקעה בצוואר בקבוק אִטי ומייסר בתוך השרוול שבו עברו הנוסעים. היא גידפה בחשאי את כל הקליפורנים האדישים המדשדשים לפניה, התרוממה על בהונותיה והעבירה את משקלה מרגל לרגל. עד שהגיעה למסוף הנוסעים כבר כמעט יצאה מדעתה מרוב עצבנות.

סוף כל סוף יכלה לזוז. היא פילסה לעצמה דרך במיומנות בתוך ההמון ושכחה לגמרי מהבחור שפגשה זה עתה במטוס. היא שכחה להרגיש מתוחה מפני שמעודה לא הייתה בקליפורניה - מעודה לא הרחיקה מערבה יותר מבְּרָנסוֹן, מיזורי, לשם גררו אותה הוריה פעם אחת כדי לצפות במופע של הקומיקאי יעקב סמירנוף. בפעם הראשונה זה כמה ימים שכחה אפילו לכמה רגעים את הדברים הנוראים שראתה בהצלב והחרב. היא הייתה בדרכה אל הדבר היחיד בעולם שהיה יכול לשפר את מצב רוחה. הדבר היחיד שהיה יכול לעורר בה את ההרגשה שכל הייסורים שעברה - כל הצללים, אותו קרב הזוי בבית הקברות, וגרוע מכול, שברון־הלב על מותה של פֶּן - אולי בכל זאת היה שווה לשרוד אותם.

הנה הוא.

יושב בדיוק כפי שדמיינה אותו, בכיסא האחרון שבשורת כיסאות אפורים עצובים, סמוך לדלת הזזה אוטומטית שנפתחה ונסגרה מאחוריו שוב ושוב. למשך שנייה ארוכה עמדה לוּס ופשוט נהנתה מהמראה.

דניאל נעל כפכפים ומכנסי ג'ינס כהים שמעולם לא ראתה קודם לכן, וחולצת טריקו אדומה רפויה, עם קרע על יד הכיס הקדמי. הוא נראה אותו דבר, ובכל זאת שונה, איכשהו. נינוח יותר מכפי שהיה כשנפרדו לפני מספר ימים. והאם זה רק מפני שהתגעגעה אליו כל כך, או שעורו באמת קורן יותר מכפי שזכרה? הוא הרים את מבטו וסוף סוף ראה אותה. חיוכו היה מסנוור ממש.

היא פרצה בריצה לעברו. בתוך שנייה זרועותיו חיבקו אותה, פניה היו כבושים בחזהו, והיא פלטה נשימה ארוכה ועמוקה מאוד. פיה מצא את פיו והם התמסרו לנשיקה. שריריה התרפו באושר בין זרועותיו.

היא לא קלטה זאת עד עכשיו, אבל משהו בתוכה תהה אם תראה אותו שוב אי פעם, או שמא הכול היה חלום. כל האהבה שחשה, כל האהבה שהחזיר לה דניאל, עדיין עוררה בה תחושה סוריאליסטית כל כך.

עדיין בעיצומה של הנשיקה צבטה לוּס צביטה קלה בזרועו. לא חלום. בפעם הראשונה זה זמן רב, עד שלא ידעה אפילו כמה - היא הרגישה בבית.

"את כאן," הוא לחש באוזנה.

"אתה כאן."

"שנינו כאן."

הם צחקו, עדיין מתנשקים, גומעים בצמא כל קורטוב מהמבוכה המתוקה של המפגש המחודש. אבל ברגע הכי פחות צפוי הפך צחוקה של לוּס לבכי. היא חיפשה דרך לומר לו כמה קשים היו לה הימים האחרונים - בלעדיו, בלי אף אחד, ישנה למחצה ומודעת באופן מעורפל לכך שהכול השתנה - אבל עכשיו, בין זרועותיו של דניאל, לא מצאה את המילים.

"אני יודע," הוא אמר. "בואי ניקח את התיק שלך ונצא מפה."

לוּס פנתה אל מסוע המזוודות ומצאה את שכנהּ מהמטוס עומד מולה, לופת בידיו את רצועות התיק הענקי שלה. "ראיתי את זה עובר," אמר בחיוך מאולץ, כאילו הוא נחוש בדעתו להוכיח את כוונותיו הטובות. "זה שלך, לא?"

לפני שהספיקה לוּס לענות לו לקח דניאל את התיק המסורבל מהבחור. "תודה, אחי. אני אקח אותו עכשיו," אמר בהחלטיות כדי לשים קץ לשיחה.

הבחור התבונן בדניאל שהחליק את ידו האחרת סביב מותניה של לוּס והוביל אותה הלאה. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז הצלב והחרב שבה יכלה לוּס לראות את דניאל כפי שראה אותו העולם; ההזדמנות הראשונה שלה לתהות האם יכולים אנשים להבין, רק ממראהו, שיש בו משהו יוצא דופן.

ואז הם עברו דרך דלתות ההזזה והיא נשמה נשימה אמיתית ראשונה של אוויר החוף המערבי של תחילת נובמבר, שהיה רענן ומשיב נפש ומשום מה עשה רושם בריא, לא לח וצונן כמו שהיה אוויר סוואנה אחר הצהריים כשהמטוס המריא. השמים היו צבועים בכחול בהיר וזוהר ולא נראו עננים באופק. הכול היה חדש ונקי - אפילו במגרש החניה עמדו טורים על גבי טורים של מכוניות שזה עתה נשטפו. שורה של גבעות חומות־צהבהבות עם כתמים מדובללים של עצים ירוקים מִסגרה הכול. כל גבעה עגלגלה התחברה לרעותה.

היא כבר לא הייתה בג'ורג'יה.

"אני לא מצליח להגיע למסקנה אם אני צריך להיות מופתע," קִנטר דניאל. "אני עוזב אותך ליומיים ומיד מתנפל עלייך בחור אחר."

לוּס גלגלה עיניים. "בחייך. בקושי דיברנו. באמת, ישנתי כל הטיסה." היא דחקה בו במרפק. "חלמתי עליך."

שפתיו של דניאל התכווצו בחיוך והוא נישק את קודקודה. היא עמדה בלי נוע כי רצתה עוד, ולא הבחינה אפילו שדניאל עצר ליד מכונית. ולא סתם מכונית. אלפא רומיאו שחורה. לסתה של לוּס נשמטה כשפתח דניאל את דלת מושב הנוסעים.

"ז... זאת..." היא גמגמה. "זאת... ידעת שזאת ממש מכונית החלומות שלי?"

"יותר מזה," צחק דניאל. "זאת הייתה פעם המכונית שלך."

הוא צחק כשכמעט קפצה לשמע דבריו. היא ניסתה עדיין להתרגל לקטע של גלגולי הנשמות שבסיפור. זה היה ממש לא הוגן. מכונית שלמה שלא זכרה ממנה דבר. מחזורי חיים שלמים שלא יכלה לזכור. היא רצתה נואשות לדעת עליהם, כמעט כאילו היו הגלגולים הקודמים שלה אחיות שהופרדה מהן בלידה. היא הניחה את ידה על השמשה הקדמית בחיפוש אחר שמץ של משהו, דֶּזָ'ה ווּ.

שום דבר.

"זאת הייתה מתנה ליום ההולדת השישה־עשר מההורים שלך לפני כמה גלגולים." דניאל הסיט את מבטו הצִדה, כאילו ניסה להחליט כמה בדיוק לומר. כאילו ידע שהיא צמאה לפרטים, אבל אולי לא תהיה מסוגלת לבלוע יותר מדי בבת אחת. "רק עכשיו קניתי אותה מאיזה בחור ברִינוֹ. הוא קנה אותה אחרי שאת, אה... טוב, אחרי שאת..."

התלקחתי באופן ספונטני, חשבה לוּס, משלימה לעצמה את האמת המרה שדניאל סירב לבטא. זה היה הדבר היחיד הקבוע בגלגולים הקודמים שלה: רק לעתים נדירות היה סופם שונה.

אלא שנראה כי הפעם הוא עשוי להשתנות. הפעם הם יכלו להחזיק ידיים, להתנשק, ו... היא לא ידעה מה עוד הם יכולים לעשות, אבל היא מתה לגלות. היא עצרה את עצמה. הם מוכרחים להיות זהירים. שבע־עשרה שנים אינן מספיקות, ובמחזור החיים הזה הייתה לוּס נחושה בדעתה להישאר בסביבה כדי לגלות איך זה להיות עם דניאל באמת.

הוא כחכח בגרונו וטפח על מכסה המנוע השחור המבריק. "היא עדיין נוסעת כמו אלופה. הבעיה היחידה היא..." הוא הביט בתא המטען הקטנטן של המכונית בעלת הגג הנפתח ואז בתיקה של לוּס, ואחר כך שוב בתא המטען.

כן, היה ללוּס מנהג איום של אריזת דברים מיותרים. היא הראשונה שתודה בכך. אבל לשם שינוי הפעם זה לא היה באשמתה. אָרִיאָן וגַּבִּי ארזו את החפצים מהחדר שלה במעונות הצלב והחרב, כל בגד שחור או לא שחור שמעולם לא הייתה לה הזדמנות ללבוש. היא הייתה עסוקה מדי בפרידה מדניאל, ומפֶּן, מכדי לארוז. היא חשה אשמה רבה על כך שהיא כאן בקליפורניה עם דניאל, רחוקה כל כך מהמקום שבו השאירה את חברתה הקבורה. זה נראה לה לא הוגן. מר קוֹל חזר והבטיח לה שמיס סופיה תטופל על מה שעשתה לפֶּן, אבל כשלוּס לחצה עליו ושאלה לְמה בדיוק התכוון, הוא משך בשפמו והשתתק.

דניאל העביר מבט חשדני סביב מגרש החניה. הוא פתח את תא המטען כשהוא אוחז בידו את תיקה הענקי של לוּס. לא הייתה אפשרות לדחוס אותו פנימה, אבל לפתע נשמע צליל יניקה רפה מירכתי המכונית והתיק של לוּס התחיל להתכווץ. כעבור רגע סגר דניאל את תא המטען בטריקה.

לוּס מצמצה. "תעשה את זה שוב!"

דניאל לא צחק. הוא נראה מתוח כשהחליק למושב הנהג והתניע את המכונית בלי לומר מילה. זה היה משהו חדש ומוזר בעיני לוּס: להסתכל בפניו, שנראו שלווים כל כך על פני השטח, אבל להכיר אותו טוב מספיק כדי לחוש במשהו עמוק יותר מתחת לחזות החיצונית.

"מה קרה?"

"מר קוֹל אמר לך לשמור על פרופיל נמוך, נכון?"

היא הנהנה.

דניאל יצא מן החניה בנסיעה לאחור, הסתובב לעבר היציאה והחליק כרטיס אשראי לחריץ בדרכם החוצה. "זה היה מטופש. הייתי צריך לחשוב - "

"למה אתה עושה מזה עניין?" לוּס אספה את שערה הכהה מאחורי האוזניים כשהמכונית החלה להאיץ. "נראה לך שתמשוך את תשומת לבו של קַאם על ידי כך שאתה דוחס תיק לתא מטען?"

עיניו של דניאל עטו הבעה מרוחקת והוא הניד את ראשו. "לא קַאם, לא." כעבור רגע לחץ על בִּרכהּ. "תשכחי שאמרתי משהו. אני פשוט - שנינו פשוט צריכים להיות זהירים."

לוּס שמעה אותו, אבל הייתה מוצפת ברגשות מכדי להקשיב כראוי. היא אהבה לצפות בדניאל מעביר הילוכים במיומנות כשעלו במחלף לכביש המהיר והשתלבו בזרם התנועה; אהבה לחוש את הרוח הצולפת במכונית בעודם נעים במהירות לעבר קו הרקיע המיתמר של סן פרנסיסקו; אהבה - יותר מכול - פשוט להיות עם דניאל.

בסן פרנסיסקו עצמה נעשתה הדרך הרבה יותר הררית. בכל פעם שעלו לפסגה אחת והתחילו לטוס במורד גבעה אחרת ראתה לוּס את העיר במבט חטוף מזווית שונה. היא נראתה עתיקה וחדשה בעת ובעונה אחת: גורדי שחקים בעלי חלונות־מראה צמודים למסעדות ולפאבים שנראו בני מאה שנה. מכוניות קטנטנות עמדו בצדי הרחובות, חונות בזוויות שקראו תיגר על כוח הכבידה. כלבים ועגלות תינוקות בכל מקום. נצנוץ של מים כחולים סביב כל שולי העיר. וממרחק נראה גשר שער הזהב, אדום כמו תפוח מסוכר.

עיניה התרוצצו כדי להספיק לצפות בכל המראות ואף על פי שבימים האחרונים העבירה את רוב זמנה בשינה, היא חשה לפתע איך עובר עליה נחשול של תשישות.

דניאל עטף בזרועו את כתפיה והיא הניחה את ראשה על כתפו. "עובדה לא כל כך ידועה על מלאכים: אנחנו משמשים ככריות מצוינות."

לוּס צחקה והרימה את הראש כדי לנשק ללחיו. "אין סיכוי שאירדם," אמרה וחיככה את פניה בצווארו.

על גשר שער הזהב פסעו לצד המכוניות המון הולכי רגל, רוכבי אופניים במכנסי רכיבה, ואנשים שרצו. הרחק מאחור נצצו אורות המפרץ, שהיה מנומר במפרשיות לבנות ועטוף בגוונים ראשונים של שקיעה סגולה. "כבר עברו ימים מאז שנפגשנו. אני רוצה להשלים את החסר," אמרה. "ספר לי מה עשית. ספר לי הכול."

לרגע קל חשבה שראתה את ידיו של דניאל מתהדקות על ההגה. "אם המטרה שלך היא לא להירדם," הוא אמר כשחיוך נמתח על שפתיו, "אז באמת לא כדאי שאתעמק בפרטי הפרטים של שמונה השעות של ועידת המלאכים שהייתי תקוע בה אתמול כל היום. את מבינה, המועצה התכנסה כדי לדון בתיקון להצעה 362ב, שמפרטת את הפורמט המאושר של התערבות מלאכית במעגל השלישי של - "

"טוב, הבנתי." היא הצליפה בו. דניאל התבדח, אבל זאת הייתה בדיחה מסוג חדש ומוזר. למעשה הוא דיבר באופן גלוי על כך שהוא מלאך, דבר שאהבה - או לפחות תאהב אחרי שיהיה לה עוד קצת זמן לעכל את הדברים. לוּס הרגישה כאילו גם לבה וגם מוחה נאבקים לעמוד בקצב השינויים המתחוללים בחייה.

אבל עכשיו הם חזרו להיות יחד לתמיד, כך שהכול היה קל לאין ערוך. עכשיו כבר לא נותר דבר שיפריד ביניהם. היא משכה את זרועו. "לפחות ספר לי לאן אנחנו נוסעים."

דניאל התכווץ, ולוּס חשה בגוש של כפור מתפשט בחזהּ. היא ניסתה להניח את ידה על ידו, אבל הוא משך את ידו כדי להוריד מהלך.

"בית ספר בבּרַאג שנקרא רצועת החוף. השיעורים מתחילים מחר."

"אז אנחנו נרשמים לבית ספר אחר?" היא שאלה. "למה?" זה נשמע לה משהו קבוע כל כך. זאת הייתה אמורה להיות נסיעה זמנית. הוריה לא ידעו אפילו שיצאה ממדינת ג'ורג'יה.

"את תאהבי את רצועת החוף. זה בית ספר מתקדם מאוד, והרבה יותר טוב מהצלב והחרב. נראה לי שאת תוכלי... להתפתח שם ולא יקרה לך שום דבר רע. יש לו איכות מיוחדת, מגוננת. מגן שדומה להסוואה."

"אני לא מבינה. למה אני צריכה מגן? חשבתי שלבוא הנה, להתרחק ממיס סופיה, זה מספיק."

"זאת לא רק מיס סופיה," אמר דניאל בשקט. "יש אחרים."

"מי? אתה יכול להגן עלי מפני קַאם, או מוֹלִי, או מי שלא יהיה." לוּס צחקה, אבל תחושת קור מילאה את חזהּ ואיימה להתפשט משם אל קרביה.

"אלה גם לא קַאם או מוֹלִי. לוּס, אני לא יכול לדבר על זה."

"נכיר עוד מישהו שם? יש שם מלאכים אחרים?"

"יש שם כמה מלאכים. לא מישהו שאת מכירה, אבל אני בטוחה שתסתדרו. יש עוד משהו." קולו היה חדגוני והוא הישיר את מבטו קדימה. "אני לא נרשם." עיניו לא משו מהכביש אפילו לרגע. "רק את. זה רק לזמן קצר."

"כמה קצר?"

"כמה... שבועות."

אילו לוּס הייתה זאת המחזיקה בהגה, זה היה השלב שבו הייתה עוצרת בחריקה. "כמה שבועות?"

"אילו הייתי יכול להיות אתך, הייתי בא." קולו של דניאל היה חסר הבעה ויציב כל כך עד שהסעיר את לוּס עוד יותר. "ראית מה קרה הרגע עם התיק שלך ותא המטען. זה היה כמו לירות נוּר לשמים כדי להודיע לכולם איפה אנחנו. להזעיק את כל מי שמחפש אותי - וכשאני אומר אותי, אני מתכוון אלייך. והקטע הזה עם התיק שלך? זה עוד כלום יחסית לדברים שאני עושה כל יום שימשכו את תשומת הלב של..." הוא הניד את ראשו בתנועה חדה, "אני לא אעמיד אותך בסכנה, לוּס, אני לא אעשה את זה."

"אז אל תעשה."

פניו של דניאל נראו כאובים. "זה מסובך."

"ותן לי לנחש: אתה לא יכול להסביר."

"הלוואי שיכולתי."

לוּס משכה את ברכיה אל החזה, התרחקה ממנו ונשענה אל דלת מושב הנוסע בתחושה קלסטרופובית, משום מה, תחת שמי קליפורניה הרחבים והכחולים.

*

במשך מחצית השעה נסעו שניהם בשתיקה. לתוך חלקות ערפל והלאה משם, במעלה פני הקרקע הסלעיים והצחיחים, ובמורדותיהם. הם חלפו על פני שלטים המכוונים לעמק סוֹנוֹמָה, וכששייטה המכונית בין כרמים ירוקים ושופעים, דניאל דיבר. "יש עוד שלוש שעות עד פוֹרט בּרַאג. את מתכוונת להמשיך לכעוס עלי כל הדרך?"

לוּס התעלמה ממנו. היא חשבה על מאות שאלות, תסכולים, האשמות, וגם - בסופו של דבר - התנצלויות על כך שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת, אבל סירבה להעניק להם ביטוי. בפנייה לעמק אָנדֶרסוֹן בחר דניאל בהתפצלות לכיוון מערב ושוב ניסה להחזיק לה את היד. "אולי תסלחי לי עכשיו, כדי שנוכל ליהנות מהדקות האחרונות שלנו יחד?"

היא רצתה לסלוח לו. היא באמת לא רצתה לריב עם דניאל כרגע, אבל התזכורת החדשה על "הדקות האחרונות יחד", ועל כך שהוא משאיר אותה לבד מסיבות שלא הבינה ושהוא תמיד סירב להסביר - עוררה בלוּס מתח, ואחר כך אימה, ולבסוף שוב תסכול. בים הרוגש של המדינה החדשה, בית הספר החדש, הסכנות החדשות האורבות בכל מקום, דניאל היה הסלע האיתן היחיד שיכלה להיאחז בו. והוא מתכוון לעזוב אותה? האם לא עבר עליה מספיק? לא עבר מספיק על שניהם?

רק אחרי שחלפו דרך יער עצי הסֶקְווֹיָה ויצאו אל ערב כחול־אדמדם, זרוע כוכבים, אמר דניאל משהו שהצליחה לקלוט. זה עתה חלפו על פני שלט שהיה כתוב עליו ברוכים הבאים למֶנדוֹסִינוֹ, ולוּס הביטה מערבה. ירח מלא האיר קבוצת בניינים: מגדלור, כמה מגדלי מים עשויים נחושת, ושורות של בתי עץ ישנים שמורים היטב. אי שם מעבר לכל אלה נפרש האוקיינוס, ששמעה אותו אבל לא יכלה לראותו.

דניאל הצביע מזרחה לעבר יער צפוף וחשוך של עצי סקוויה ואֶדֶר. "רואה את פארק הקרוואנים שם מקדימה?"

היא לעולם לא הייתה מבחינה בו אלמלא הצביע עליו, אבל עכשיו צמצמה את עיניה כדי להתבונן בשביל גישה צר, שבשוליו היה נטוע שלט עץ מרוח בשכבת סיד ועליו כתוב באותיות לבנות: אתר קרוואנים מֶנדוֹסִינוֹ.

"פעם גרת שם."

"מה?" לוּס שאפה אוויר במהירות רבה כל כך עד שהתחילה להשתעל. המקום נראה עצוב ומבודד: טור קודר של קופסאות מרובעות בעלות תקרה נמוכה לאורך שביל חצץ עלוב. "זה נורא."

"גרת פה לפני שזה הפך לפארק קרוואנים," אמר דניאל ועצר את המכונית בשקט לצד הדרך. "לפני שהיו בכלל קרוואנים. אבא שלך הביא אז את המשפחה מאילינוי. זה היה בתקופת הבהלה לזהב." דומה שדניאל מתבונן אי שם פנימה. הוא הניד את ראשו בעצב. "פעם זה היה מקום ממש נחמד."

לוּס הסתכלה על גבר קירח וכרסתן, גורר ברצועה כלב כתום מטונף. האיש לבש גופייה לבנה ותחתוני בוקסר מפלנל. לוּס כלל לא יכלה לדמיין את עצמה שם.

ואף על פי כן, לדניאל זה היה ברור. "הייתה לכם בקתה עם שני חדרים ואמא שלך הייתה בשלנית איומה, לכן כל הבית הסריח תמיד מכרוב. היו לכם וילונות כחולים משובצים כאלה שנהגתי להסיט כדי לטפס דרך החלון שלך בלילה, אחרי שהורייך הלכו לישון."

המכונית פעלה בהילוך סרק. לוּס עצמה עיניים וניסתה לכבוש את דמעותיה המטופשות. הסיפור של דניאל עורר בה תחושה שהוא אפשרי אבל גם בלתי אפשרי. והסיפור גם עורר בה תחושת אשמה כבדה. הוא דבק בה זמן רב כל כך, לאורך גלגולים רבים כל כך. היא שכחה כמה טוב הוא מכיר אותה. טוב יותר אפילו מכפי שהיא מכירה את עצמה. האם יכול דניאל לדעת מה היא חושבת כרגע? לוּס תהתה אם בדרכים מסוימות קל יותר להיות היא ולא לזכור את דניאל בכלל, מאשר להיות דניאל ולעבור את זה שוב ושוב. אם הוא אומר שייאלץ לעזוב למספר שבועות ואינו יכול להסביר למה... היא תיאלץ לתת בו אמון. "איך זה היה כשפגשת אותי בפעם הראשונה?" שאלה.

דניאל חייך. "חטבתי עצים בתמורה לארוחות באותו זמן. ערב אחד, בערך בשעת ארוחת הערב, עברתי על יד הבית שלך. אמא שלך התחילה לבשל את הכרוב, והוא כל כך הסריח עד שכמעט דילגתי על הבית שלך. אבל אז ראיתי אותך דרך החלון. את תפרת. לא הייתי מסוגל להסיר את העיניים מהידיים שלך."

לוּס השפילה מבט אל ידיה, אל אצבעותיה הבהירות ההולכות ונעשות צרות ואל כפות ידיה הקטנות והמרובעות. היא תהתה אם הן תמיד נראו כך. דניאל שלח אליהן את ידו מעבר ללוח המחוונים. "הן רכות עכשיו ממש כמו שהיו אז."

לוּס הנידה את הראש. היא אהבה את הסיפור ורצתה לשמוע עוד אלף סיפורים בדיוק כאלה, אבל לא לזה התכוונה. "אני רוצה לשמוע על הפעם הראשונה שפגשת אותי," אמרה. "הפעם הראשונה־ראשונה. איך זה היה?"

לאחר שתיקה ארוכה הוא אמר: "כבר מתחיל להיות מאוחר. מחכים לך ברצועת החוף לפני חצות." הוא נתן גז ופנה שמאלה במהירות למרכז העיירה מֶנדוֹסִינוֹ. במראת הצד צפתה לוּס בפארק הקרוואנים הולך וקטן, הולך ומתכהה, עד שנעלם לגמרי. אבל אז, כעבור מספר שניות, החנה דניאל את המכונית מול מזנון מהיר ריק הפתוח כל הלילה בעל קירות צהובים וחלונות חזיתיים מרצפה עד תקרה.

הבלוק היה מלא בבניינים משונים, בעלי קסם מוזר, שהזכירו ללוּס גרסה שגרתית פחות של הבתים על קו החוף של ניו אינגלנד, סמוך לבית הספר הקודם שלה, פנימיית דוֹבֶר. הרחוב היה מרוצף באבנים עגלגלות ולא אחידות שבהקוּ בצהוב לאור פנסי הרחוב. קצה הרחוב נראה כאילו הוא צונח היישר לתוך האוקיינוס. צינה אחזה בה. היא נאלצה להתעלם מהפחד האוטומטי שלה מהחשיכה. דניאל הסביר לה מה מהותם של הצללים - שאין שום סיבה לפחוד מפניהם, שהם רק שליחים. וזה אמור היה להיות מרגיע, לבד מהעובדה שקשה היה להתעלם ממנה, כי משמעות הדבר היא שיש דברים חשובים יותר שיש לפחוד מפניהם.

"למה אתה לא מוכן לספר לי?" היא לא הייתה מסוגלת לעצור בעצמה, אף כי לא ידעה מדוע חשוב היה לה כל כך לשאול. אם התכוונה לתת אמון בדניאל כשאמר לה שעליו לנטוש אותה אחרי שכמהה כל חייה לאיחוד הזה - אז אולי פשוט רצתה לדעת מה מקור האמון הזה. לדעת איך ומתי התחיל הכול.

"את יודעת מה משמעות שם המשפחה שלי?" הוא שאל והפתיע אותה.

לוּס נשכה את השפתיים וניסתה להיזכר במחקר שערכו היא ופֶּן. "אני זוכרת שמיס סופיה אמרה משהו על משקיפים. אבל אני לא יודעת מה זה אומר, או אם אני אמורה בכלל להאמין לה." אצבעותיה התרוממו אל צווארה, אל המקום שבו נח סכינה של מיס סופיה.

"היא צדקה. בני משפחת גריגורי הם שבט. למעשה, זה שבט שנקרא על שמי. כי הם צופים ולומדים מה קרה כש... אז בתקופה כשעוד התקבלתי בברכה בגן העדן. ובתקופה שאת היית... טוב כל הדברים האלה קרו לפני הרבה זמן, לוּס. קשה לי לזכור את הרוב."

"איפה? איפה אני הייתי?" היא לחצה עליו. "אני זוכרת שמיס סופיה אמרה משהו על כך שבני משפחת גריגורי התרועעו עם נשים בנות תמותה. זה מה שקרה? האם אתה..."

הוא הביט בה. משהו השתנה בפניו, ולאורו העמום של הירח לא יכלה לוּס לפענח מה משמעות השינוי. הוא נראה כמעט כאילו רווח לו על כך שניחשה את הדבר, כדי שהוא לא יצטרך להיות זה שיבהיר אותו.

"הפעם הראשונה־ראשונה שראיתי אותך לא הייתה שונה מכל פעם אחרת שראיתי אותך מאז. העולם היה חדש יותר, אבל את היית בדיוק אותו הדבר. זאת הייתה - "

"אהבה ממבט ראשון." את החלק הזה הכירה.

הוא הנהן. "בדיוק כמו תמיד. ההבדל היחיד היה שבהתחלה היית מחוץ לתחום בשבילי. הייתי בעונש, והתאהבתי בך ברגע הגרוע ביותר האפשרי. מצב העניינים בגן העדן היה אלים מאוד. בגלל מי... שאני... ציפו ממני שאשמור ממך מרחק. את היית הסחת דעת. הייתי אמור להתמקד בניסיון לנצח במלחמה. זו אותה מלחמה שעדיין נמשכת." הוא נאנח. "ואם לא שמת לב, דעתי עדיין מוסחת מאוד."

"אז היית מלאך במעמד בכיר מאוד," מלמלה לוּס.

"בוודאי." דניאל נראה אומלל, השתתק לרגע, וכשהמשיך נראה כאילו הוא מתיז מפיו את המילים: "זאת הייתה נפילה מאחד מהמקומות הגבוהים ביותר."

כמובן. דניאל צריך היה להיות במעמד חשוב בגן העדן כדי ליצור קרע גדול כל כך. כדי שאהבתו לנערה בת תמותה תהיה כל כך מחוץ לתחום. "אתה ויתרת על הכול? בשבילי?"

הוא הצמיד את מצחו למצחה. "לא הייתי משנה דבר."

"אבל אני הייתי סתם חסרת חשיבות," אמרה לוּס. היא הרגישה כבדה, כאילו היא גוררת אותו למטה. "אתה נאלצת לוותר על כל כך הרבה!" היא חשה בחילה, "ועכשיו אתה מקולל לעולם."

דניאל כיבה את המנוע וחייך אליה בעצבות. "ייתכן שזה לא יהיה לעולם."

"מה זאת אומרת?"

"בואי," הוא אמר, יצא מהמכונית והקיף אותה כדי לפתוח לה את הדלת. "בואי נטייל קצת."

הם שוטטו לאִטם עד קצה הרחוב, שבסופו של דבר לא היה רחוב ללא מוצא, אלא הוביל לגרם מדרגות תלול וסלעי שירד אל המים. האוויר היה צונן ולח מרסס מי הים. ממש משמאל למדרגות התחיל שביל שהתרחק משם. דניאל אחז בידה והלך לראש המצוק.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלה לוּס.

דניאל חייך אליה, זקף את כתפיו וגולל את כנפיו.

אט אט הן התמתחו החוצה וכלפי מעלה מכתפיו והתפרשׂו בסדרה כמעט בלתי נשמעת של צלילי התפצחות וחריקה שקטים. כשהשתרעו במלואן הן השמיעו צליל טפיחה עדין וקל כנוצה, כמו שמיכת פוך הנפרשת על מיטה.

זו לראשונה הבחינה לוּס בגב חולצת הטריקו של דניאל. היו בו שני חתכים זעירים, בלתי נראים במצב אחר, שנפתחו עכשיו כדי לאפשר לכנפיו לגלוש החוצה. האם בכל בגדיו של דניאל יש שינויים מלאכיים כאלה, או שמא יש לו בגדים מסוימים, מיוחדים, שהוא לובש כשהוא יודע שהוא מתכנן לעוף?

כך או כך, כנפיו תמיד הכו את לוּס באלם. הן היו ענקיות, התנשאו לגובה פי שלושה מגופו של דניאל והתעקלו מעלה השמימה ולשני צדי גופו כמו מפרשים לבנים רחבים. משטחן רחב־הידיים לכד את אור הכוכבים ושיקף אותו בעוצמה רבה יותר, כך שהן קרנו בבוהק ססגוני. סמוך לגופו הן התכהו בהדרגה עד לגוון ארצי, דמוי שמנת, שופע במקום שבו התחברו לשרירי כתפיו, אבל לאורך הקצוות המתחדדים הן נעשו צרות וזוהרות, והפכו כמעט שקופות בשוליים.

לוּס נעצה בהן את מבטה המוקסם וניסתה לחקוק בזיכרונה כל קו של כל נוצה מרהיבה, לשמור הכול בקִרבה לתקופה שייעדר. הוא זהר כל כך עד שהשמש הייתה יכולה לשאול ממנו אור. החיוך בעיניו הסגולות אמר לה כמה נעים לו לשחרר את כנפיו - כפי שהיה נעים ללוּס כשהייתה עטופה בהן.

"עופי אתי," הוא לחש.

"מה?"
"אני לא אוכל להיפגש אִתך לתקופה קצרה. אני צריך לתת לך משהו למזכרת."

לוּס נשקה לו לפני שיספיק לומר עוד משהו, שילבה את אצבעותיה סביב צווארו ונאחזה בו בחוזקה רבה ככל שהצליחה, בתקווה שגם היא מעניקה לו מזכרת. כשהיה גבה מהודק אל חזהו וראשו מעל כתפה שרטט דניאל פס של נשיקות במורד צווארה. היא עצרה את נשימתה והמתינה ואז הוא כופף את רגליו וזינק בחינניות משולי המצוק.

הם עפו.

הרחק ממדף האבן הסלעי של קו החוף, מעל גלי הכסף המתנפצים מלמטה, הם נעו במסלול קשתי בשמים. כאילו הם נוסקים לעבר הירח. חיבוקו של דניאל סוכך עליה מפני כל משב רוח עז, כל מגע של צינת האוקיינוס. הלילה היה שקט לחלוטין. כאילו הם שני האנשים היחידים שנותרו בעולם.

"זה גן העדן, לא?" היא שאלה.

דניאל צחק. "הלוואי. אולי יום אחד, בקרוב."

אחרי שעפו למרחק מספיק עד שלא יכלו לראות יבשה מאף צד פנה דניאל בעדינות צפונה, והם דאו בקשת רחבה מעבר לעיירה מֶנדוֹסִינוֹ, שזהרה בחמימות באופק. הם עפו בגובה רב מעבר לבניין הגבוה ביותר בעיירה ונעו במהירות מדהימה. אבל לוּס מעודה לא הרגישה בטוחה יותר או מאוהבת יותר.

ואז, הרבה יותר מדי מהר, הם התחילו לנחות, להתקרב בהדרגה לשולי מצוק שונה. צלילי האוקיינוס גברו שוב. כביש יחיד, חד־מסלולי, התפתל וירד מן הכביש הראשי. כשנגעו כפות רגליהם בקלילות בחלקה צוננת של דשא שופע, לוּס נאנחה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה, אם כי כבר ידעה, כמובן.

בית הספר רצועות החוף. היא ראתה בניין גדול במרחק, אך מכאן הוא נראה חשוך לחלוטין, ורק צורתו הבליחה באופק. דניאל אחז בה והצמיד אותה אליו כאילו הם עדיין באוויר. היא הטתה את ראשה לאחור כדי להביט בהבעת פניו. עיניו היו לחות.

"אלה שקיללו אותי עדיין צופים בי, לוּס. כבר אלף שנים הם צופים בי, והם לא רוצים שנהיה יחד. הם יעשו כל מה שביכולתם כדי לעצור אותנו. לכן לא בטוח שאשאר כאן."

היא הנהנה בעיניים צורבות. "אבל למה אני כאן?"

"כי אני אעשה כל מה שבכוחי לעשות כדי להגן עלייך, וזה המקום הטוב ביותר בשבילך כרגע. אני אוהב אותך, לוּס. יותר מכול. אחזור אלייך ברגע שאוכל."

היא רצתה למחות, אבל עצרה בעצמה. הוא ויתר על הכול למענה. כששחרר אותה מחיבוקו פתח את כף ידו, וחפץ אדום קטן שהחזיק בה התחיל לצמוח. התיק שלה. הוא לקח אותו מתא המטען של המכונית מבלי שידעה אפילו, נשא אותו כל הדרך לכאן בידו. בתוך שניות אחדות הוא צמח במלואו וחזר לגודלו המקורי. אלמלא הייתה שבורת־לב כל כך בשל משמעות העובדה שמסר לה את התיק הייתה לוּס נהנית מאוד מהתעלול.

אור יחיד נדלק בבניין. צללית הופיעה בפתח הדלת.

"זה לא להרבה זמן. ברגע שהמצב יהיה בטוח יותר אני אחזור אלייך."

ידו החמה לפתה את מפרק כף ידה ועוד לפני שהבחינה בכך הייתה לוּס חבוקה בזרועותיו, נמשכת אל שפתיו. היא הרפתה מכל דבר אחר והניחה ללבה לעלות על גדותיו. אולי אינה יכולה לזכור את חייהם הקודמים, אבל כשדניאל נשק לה היא הרגישה קרובה לעבר. ולעתיד.

הדמות שבפתח הדלת הלכה לעברה, אישה בשמלה לבנה קצרה.

הנשיקה שחוו לוּס ודניאל, מתוקה מכדי שתהיה קצרה כל כך, הותירה אותה קצרת־נשימה כפי שהותירו אותה תמיד הנשיקות שחלקו.

"אל תלך," היא לחשה בעיניים עצומות. הכול קרה מהר מדי. היא לא הייתה מסוגלת לוותר על דניאל. עוד לא. לא נראה לה שתוכל אי פעם.

היא חשה במשב האוויר. משמעותו הייתה שהוא המריא כבר. לבה יצא אליו כשפקחה עיניים וראתה את העקבות האחרונות של כנפיו נעלמות אל תוך ענן, אל תוך הלילה האפל.